ההופעה של עידן עמדי חשפה בו צדדים שלא הכרנו - וזה היה מדהים

השעה 21:03, האורות באקספו תל אביב יורדים ועידן עמדי עולה לבמה קטנה בהרבה מאלה שהתרגלנו לראות אותו עליהן. המופע, שהיה אמור להתחיל ב-20:45, הוא הראשון מתוך עשר הופעות של "קרוב". כמה גיטרות, פסנתר, נגנים וקהל שיושב במרחק נגיעה. עמדי פותח עם "קרוב", השיר החדש שנתן למופע את שמו, ותוך זמן קצר מתברר שהקרבה כאן היא לא רק עניין של גודל האולם.

לצד הדמות הרצינית שמזוהה איתו, הפורמט הזה נותן הרבה יותר מקום גם לצד המשוחרר והמצחיק שלו. עמדי מריץ לא מעט בדיחות, צוחק על עצמו, עונה לאנשים וזורם עם מה שקורה באולם. אבל "קרוב" הוא לא ערב קליל בלבד. המשפחה, ירושלים, החברים שאיבד, המלחמה והשיקום נמצאים גם הם בין השירים, ובמשך יותר משעתיים הקהל עובר איתו בין לא מעט רגשות.

הכי קרוב לקהל

אין מסכי ענק או מקרנים, וגם אין בהם באמת צורך. הבמה קטנה ועמדי נמצא בסמוך מאוד לקהל. האינטימיות עובדת, אבל יש לה גם מחיר: הכיסאות קטנים וצפופים ואנשים מסביב אפילו השוו אותם לכיסאות של בית ספר. בהמשך עמדי עצמו התייחס לזה ושאל: "הכיסאות באסה, אה?". כן, קצת.

אבל אותה קרבה היא גם אחד הדברים שהופכים את הערב למיוחד. מישהי מהקהל שרה לצידו וזכתה ממנו ל"סחתיין על האומץ", ילד עם צעיף של בית"ר ירושלים מצא את עצמו על הבמה ועמדי הגיב לאנשים שפנו אליו לאורך הערב. הוא לא רק מופיע מולם, אלא נותן להם להיכנס ולהיות חלק ממשי מתוך המופע.

במהלך "אני רוצה" הושט אליו דגל של אבשלום פרץ, שנהרג ב-7 באוקטובר. עמדי עצר ואמר: "הדגל שהרמתי כאן עכשיו הוא של אבשלום פרץ, שאהב ממש את השיר הזה. הוא נהרג ב-7 באוקטובר. אני רואה ממש את כל המשפחה פה". הוא הצטלם עם הדגל כדי להשאיר למשפחה מזכרת, ולאורך הערב המשיך לתת מקום לדגלים נוספים שהגיעו אליו.

לא רק רצינות

אם יש משהו שהפורמט האינטימי מצליח להוציא מעמדי, זה את ההומור. בין השירים הוא חוזר לסיפורים מהילדות בירושלים, למשפחה ולעבודות שעשה בצעירותו, ומריץ לא מעט פאנצ'ים. "הייתי סבל, הגוף הזה לא הגיע מהשמיים", הוא זורק באחד מהם. פתאום יש זמן לשמוע אותו מספר, לחכות לתגובה מהקהל ולהמשיך ממנה.

באחד הסיפורים המופע נעצר לאחר שמישהי בקהל התעלפה. עמדי עצר מיד כדי לוודא שהיא בסדר, ורק לאחר שהאירוע הסתיים הרשה לעצמו להוריד מעט את המתח: "יאללה, כרטיס בחינם להופעה הבאה, אני מצטער". זה לא הופך את "קרוב" למופע קומי, אבל כן מגלה צד שלא תמיד נמצא במרכז בהופעות הגדולות שלו.

ההומור הזה חוזר גם כשהוא מדבר על השיקום. עמדי מספר על אנשי המקצוע שליוו אותו, ומנגד על החברים ששיטת הטיפול שלהם הסתכמה ב"יאללה אחי, בוא נצא קצת". משם הוא ממשיך לממים ולבדיחות ששלחו לו וליציאה משותפת לבר בתל אביב. גם כשהוא נוגע בתקופה מורכבת בחייו, נשאר מקום לצחוק, בעיקר על עצמו.

הסיפורים שעומדים מאחורי השירים

המבנה של "קרוב" נשען על סיפורים שמובילים לשירים. עמדי חוזר למשפחה ולירושלים לפני "קול זיכרון ישן" ומספר על אביו, שנפצע כשהיה בן חמש, לפני שהוא מגיע ל"סופרמן". העיבודים האקוסטיים משאירים פחות רעש מסביב, ובחלק מהשירים הסיפור שקודם להם מעניק להם הקשר אישי נוסף.

זה בולט במיוחד ב"כאב של לוחמים". עמדי מספר שבגלל פציעתו של אביו לא רצו בתחילה לגייס אותו לשירות קרבי, ועל מי שלימים הפכה לאשתו ועודדה אותו להתעקש. כשהוא מגיע לפרידה שלהם אחרי השירות הוא ממהר להוסיף בחיוך: "אל תדאגו, היא אשתי היום". אחר כך הנגנים יורדים מהבמה, והוא נשאר ליד הפסנתר עם השיר.

בהמשך עמדי מדבר גם על החברים שאיבד במלחמה. "ככל שמתקרב אוקטובר אני מתחיל לנבול" הוא אומר, ומספר על ארבעה מחבריו דרך הזיכרונות מהם והאנשים שהיו. ההתרגשות בקולו מורגשת כשהוא מדבר על הגעגוע ועל ההתמודדות שנמשכת: "אני עדיין לומד לחיות עם זה". משם הוא עובר אל הפסנתר ואל "זוכר כמעט הכל", כשהנגנים חוזרים לבמה.

"קרוב" לא נשאר כל הערב באותו מצב הרוח. יש רגעים שבהם הקצב עולה והאולם כולו שר וב"אושר" הקהל אפילו שר בעוצמה שלרגעים כמעט מכסה את עמדי. ב"נגמר" הוא משלב מפוחית ויורד אל הקהל, אבל בניגוד להופעות אחרות שלו, כאן הקהל כמעט לא עומד על הרגליים.

וזה גם לא באמת מה שהמופע הזה מנסה לעשות. מי שמגיע בשביל שעתיים של קפיצות והרמות יקבל ערב אחר ממה שציפה. "קרוב" דורש גם לשבת ולהקשיב והוא נע בין רגעים משוחררים ומצחיקים לסיפורים אישיים ורגישים. לפעמים המעברים חדים, אבל הם חלק בלתי נפרד מהמסע שהמופע הזה מציע.

אחרי יותר משעתיים, עמדי מסביר שהמופע נולד מתוך געגוע לפורמט קטן ושקט יותר, בניגוד לבמות הגדולות שבהן הכול הופך לרועש וחזק. אחרי המלחמה והפציעה, הוא מספר, גם המוזיקה קיבלה עבורו משמעות נוספת. הוא מודה לקהל על כך שהוא לוקח חלק ב"ניסוי הזה" ומספר שבכל מופע יתווסף שיר ישן. בערב הפתיחה היה זה "ערב ערב", שסגר את ההדרן.

אולי זו בדיוק הסיבה ש"קרוב" עובד. לא כי הוא מציג עידן עמדי אחר, אלא כי הוא נותן יותר מקום לצדדים שלא תמיד מקבלים את אותו מרחב על הבמות הגדולות. לצד הרצינות יש כאן הרבה הומור, לצד השירים יש סיפורים ובין כל אלה יש אמן שמקשיב לאנשים שיושבים מולו ונותן להם מקום.

הכיסאות הצפופים באקספו בהחלט דורשים שיפור, אבל הקונספט עצמו מצליח לעשות את מה שהשם מבטיח. זה לא מופע הרמות קלאסי וגם לא ערב של רגש אחד. דווקא אחרי הבמות הגדולות, הרעש והמרחק, "קרוב" מוכיח שלפעמים צריך להקטין את הבמה כדי להשאיר יותר מקום לכל השאר.