"אני מוציא את האלבום הזה עם הרגשה שהוא האחרון שלי"

גם אחרי שלושה עשורים בתחום המוזיקה, ואחרי שיצר שלל שירים שחרכו את הרדיו, שגיא צורף עדיין מעדיף שלא יזהו אותו ברחוב.

האיש שחתום על להיטים כמו "לרוץ מהר", ושעבד כמפיק עם שמות כמו ברי סחרוף, אסף אמדורסקי, יהלי סובול, אביתר בנאי ועמיר לב, מנהל יחסים דואליים עם המוזיקה שלו, מנסה לנוע בין הכרה של הקהל בה לבין האנונימיות שלו עצמו. לא בדיוק החומר שמרכיב מוזיקאים וחיות במה. "תראה, אני לא זמר", הוא אומר. "כמפיק מוזיקלי, אני יכול להגיד שאם היית שם אותי בתור זמר בשיר שלך, הייתי אומר לך - תחליף".

במידה מסוימת, האמנים שאתה בוחר לעבוד איתם הם מגן אנושי. אתה לא אוהב את הפרונט.

"נכון. באופי שלי אני ממש מעדיף להיות מאחורי הקלעים. נקלעתי לפרונט לא מרצון. כי באיזשהו שלב עשיתי מוזיקה שאני יצרתי אותה, וזה משך אלי תשומת לב, אבל העליתי זמרים שישירו במקומי כדי להסיט את תשומת הלב ממני.

"אני מאוד אוהב להופיע ולנגן, מאוד אוהב ליצור, אני לא יכול להסביר לך עד כמה, זה באמת ממלא אותי. אבל כל מה שמסביב למוזיקה, כולל ההוצאה שלה, מאוד קשה לי. זה לא בא לי בקלות, ואני לא מאוד נהנה מזה. אני לא נהנה מתשומת הלב".

בדרך כלל אמנים רק רוצים הכרה. היצירה עבורם היא כלי ביטוי, אבל גם אמצעי לקבל במה.

"המוזיקה חשובה, אבל פחות חשוב לי שיידעו שאני יצרתי אותה. כשכבר ידעו שזה אני, אז ניסיתי לשתף פעולה כמה שיכולתי ופשוט להיות אמיתי, כי אין לי את הכלים האחרים של השואו מבחינה אישיותית. אין לי צורך גדול באהבה מבחוץ, קהל, כסף או בחורות - כל הדברים שבאים עם המוזיקה.

"אני זוכר שכשהתחלתי לעשות מוזיקה, אח שלי, שכבר היה אז כוכב (אמיר צורף - גיטריסט, מפיק ואיש להקת ג'ינג'יות; ע"פ), אמר לי: 'אם אתה עושה מוזיקה בשביל לעשות דאווינים ולהסתובב בשינקין - אז תוותר על זה'.

"כשקיבלתי הכרה בתעשייה, ומוזיקאים ואנשי חברות תקליטים החמיאו לי, רציתי להתחבא. כשהשיר 'לרוץ מהר' יצא זה ממש איבד פרופורציות. זה הרגיש כאילו פתאום הורידו מעליך מסכה, ועכשיו אתה חשוף שם, כולם יודעים מי אתה - ולא התכוונת לזה בכלל".

אלבום של השלמה

צורף (50) פרץ לתודעה, לפחות לזו המיינסטרימית, ב־2005, כשהוציא את "פרויקט 30", פרויקט מוזיקלי שהפיק ויצר יחד עם כמה מהשמות שהוזכרו כאן ושזכה לתהודה רבה. חמש שנים מאוחר יותר, ב־2010, הוא הוציא את אלבום ההמשך, "30+", שבו השתתפו גם יהודית רביץ, מאור כהן ושלומי סרנגה, ושייצר להיטים כמו "אחים לנשק" עם ברי סחרוף.

צורף ממשיך להיות מוזיקאי ומפיק פעיל שעובד עם שלל אמנים ומתעתד להמשיך לעשות. אבל בכל הנוגע ליצירה שלו - כמו "לתמיד", המיני־אלבום החדש והמצוין שהוא מוציא כעת עם הרקדנית והכוריאוגרפית תמר סון, זוגתו ב־13 השנים אחרונות והחל מלפני שנה גם אם בנם המשותף - הוא לא יכול להבטיח שלא מדובר בסוף הדרך. וזה קשור לעובדה ש"לתמיד" הוא אוסף קצר של שירים בגוון של רוק אלקטרוני שכבר לא מייצרים כאן יותר מדי.

"אני מוציא את האלבום הזה עם הרגשה שזה האלבום האחרון שאני מוציא", הוא אומר. "אופן הצריכה של המוזיקה השתנה דרמטית. היום אנשים מאזינים לחמש שניות בסמארטפון, וזה הזמן שלהם להחליט אם הם אוהבים אותה או לא. זה נורא מוריד את האמביציה ליצור. וגם, אני מרגיש שאני סוגר שלושה עשורים של יצירת מוזיקה. עשיתי כל כך הרבה, שאני לא רוצה ללחוץ את זה סתם".

איזו תקופת חיים מתאר האלבום החדש שלך?

"הוא ממש תופס את תקופת ההתבגרות שלי. אם אלבומי ה'30' היו אלבומי החרדה שלי - אז זה אלבום של השלמה. כתבתי את השירים ההם על כך שאני לא מצליח לעמוד ביעדים שהחברה מכתיבה לי, כמו זוגיות, ילדים ומשפחה. ואז, בגיל 40, נפל לי האסימון שאני בין כה וכה לא עומד בזה, וזה בסדר. בשנים ההן הייתי בחרדה שלא אצליח למצוא זוגיות. מאז הכרתי את תמר, ועכשיו אני אבא. כל אחד והזמן שלו".