"הראפר האהוב על הראפר האהוב עליכם" הוא ביטוי שהפך למטבע לשון בתרבות ההיפ הופ. הוא מתאר אמנים שאולי אינם נהנים מהצלחה מסחרית רחבה, אך זוכים להערכה עצומה מצד הקולגות שלהם, ראפרים שנחשבים בעצמם לטובים ולמשפיעים בז'אנר. ההערכה הזו לא נובעת ממספרי האזנות או מכותרות, אלא מיכולות ליריות יוצאות דופן, פלואו מגוון, שליטה בשפה, כתיבה חדה ויכולת עקבית לחדש ולהציב רף מקצועי גבוה. איתמר בריל (35), ראפר ומפיק מוזיקלי, הוא כנראה אחד מאותם אמנים.
מאחורי בריל עומדות שנים של עשייה מוזיקלית והתפתחות יצירתית עקבית. כבר בילדותו מצא את עצמו מאלתר בפריסטיילים, ובמהלך שירותו הצבאי הקים הרכב פאנק־היפ הופ שבו החל לגבש את זהותו האמנותית. בהמשך הצטרף להרכב ההיפ הופ פלא אוזן, ולאחר מכן הקים יחד עם ניסן אליהו הכהן את "שירי מסיבות". לצד הפרויקטים הקבוצתיים ביסס גם קריירת סולו: ב־2022 הוציא את אלבום הבכורה שלו, "מזל תהומות", ובשנה שעברה שחרר את המיני־אלבום "פלמחסטין", שיצר עם המפיק עמרם.
כעת הוא חוזר עם אלבום הסולו השני שלו, "אהבה בימי כיליון", יצירה שממשיכה את הקו האמנותי הייחודי שלו וממחישה את תפיסת עולמו.
"אני במחלקת המחקר והפיתוח של ההיפ הופ", הוא אומר. "יש את מי שדוחף לנו במחלקת יח"צ ועושים את כל השיט במיינסטרים, אבל הם לא יכולים להתקיים בלי המחקר והפיתוח שאנחנו נהיה בשוליים ונבדוק מה הטעם הבא".
"אהבה בימי כיליון" הוא מסמך אישי וישיר באופן כמעט חסר פשרות. בריל מאפשר לעצמו לנוע בין כעס, פגיעות, מיניות וביקורת חברתית לצד סיפורים אישיים. כל שיר מרגיש כמו יצירה שנכתבה בקפידה, שבה לכל מילה יש מקום ותפקיד.
איך אתה ניגש לכתוב?
"כאוס, מכירה את המילה? אין לי פתקים לפי שירים וראשי פרקים, יש לי קובץ אחד פשוט שיש בו את כל המילים, האורך שלו זה איזה ארבע קילומטר", הוא מגחך ואז מוסיף: "אני אוהב לכלוך, כמה שיותר חיות שתיכנס ליצירה, כי אתה מרגיש את זה כמאזין וכמאזינה".
בסינגל הבכורה של בריל ,"מנדלות", שיר ביקורתי בו מפנה הראפר שאלות נוקבות, הוא מערער את כל מה שאנחנו תופסים כמובן מאליו ומתאר מאבק מתמשך עם המציאות. בין השורות מסתתרת גם ביקורת על המרדף אחר הצלחה, או אולי מדויק יותר, אחר הדימוי של הצלחה. "אני מעדיף שכל המדינה תכיר את עצמה יותר טוב, מאשר תכיר אותי. אבל אם הדרך לזה זה להכיר אותי? שאו ברכה, סבבה", הוא אומר.
כשבוחנים את היצירה של בריל, קשה להתעלם מרמת היכולות שהוא מפגין כמעט בכל היבט של הראפ, אך לצד היכולות שלו כאמ-סי, באלבום הנוכחי הוא מילא גם את תפקיד המפיק וככזה הוא לא הגביל את עצמו לסגנון אחד. ההפקה מושפעת ממגוון רחב של עולמות - מהיפ הופ קלאסי, דרך מקומות שמרגישים כמו פלירטוט עם אפרו ביט, ג'אז אפריקאי ודראם אנד בייס. למרות המנעד הרחב, הכול מתחבר לכדי שפה מוזיקלית אחידה וברורה, שמצליחה לשמור על זהות אמנותית מובחנת לכל אורכו של האלבום.
"מצד אחד לכתוב ולהפיק לעצמי, זה מדהים. יש בזה גם משהו נורא אחיד. כל הטקסטים באלבום, זה בדיוק המוזיקה שהייתה צריכה ללוות אותם. מצד שני נורא ואיום. אין פאקינג מצב שאני עושה את זה יותר", הוא אומר בצחוק.
אחד הרגעים הבולטים והאישיים ביותר באלבום הוא "פרפר לבן" עם אלונה הבר, שיר שבריל כתב כמכתב פתוח לאביו. זהו טקסט חשוף ואינטימי, העוסק בגעגוע, בזיכרונות שנותרו מאחור ובכל אותם רגעים עתידיים שלא יזכו עוד לחלוק יחד. כשמביטים על הדיסקוגרפיה של בריל, נדמה ש"פרפר לבן" אינו עומד בפני עצמו, אלא מהווה את שיאו של תהליך רגשי ולירי שנבנה לאורך השנים.
באלבומו הקודם הופיע הקטע "ספיישל", שבו תיאר באופן מעורפל דמות קרובה שכבר איננה, מבלי לחשוף במפורש את זהותה, אך בין השורות כבר ניתן היה לזהות התמודדות עם אובדן אישי. באלבום הנוכחי התהליך הזה מקבל ביטוי ברור יותר: הוא נפתח כבר בשיר הפתיחה, "ואגוס", עם השורה "אבא שלי תמיד היה שותק", ממשיך ב"פלקס", שבו בריל מתאר אירוע מאיים שעבר אביו ואת האופן שבו התמודד איתו ומגיע לשיאו לקראת סוף האלבום עם "פרפר לבן", הפעם ללא מטאפורות או הסתרה, אלא כשיר שלם המוקדש לאביו באופן ישיר. הרצף הזה ממחיש כיצד בריל מאפשר לעצמו, בהדרגה, להפוך את האובדן מחומר גלם מרומז לנושא מרכזי וגלוי ביצירתו.
"אפשר להגיד שהשיר הזה הוא איזשהו דגל של האלבום. זה גם מצחיק, כי החוויה שלי היא מאוד אישית. מסתבר שככל שהחוויה שלך פרטית וספציפית, זה נוגע ביותר אנשים", מסביר בריל.
אחרי אלבום שנשמע כמו נקודת מפנה אישית ומקצועית, השאלה המתבקשת היא לאן ממשיכים מכאן. "היו לי כמה שנים טובות עכשיו, שהיה יותר בטוח לא להשתתף בחיים עד הסוף, הייתי קצת לא איתנו. עם האלבום הזה אני מרגיש שעשיתי תנועה החוצה מעצמי לעולם. אני כן רוצה שזה ילך עוד שלב בעומק, להיות חשוף לעולם, לאומנות, לסאונד, לכתיבה. איך זה ייראה? איך זה יישמע? בואו נגלה, זה כל הרעיון", הוא משתף.
ייתכן שבריל עדיין אינו השם הראשון שקופץ לראש כשמדברים על היפ הופ ישראלי. אבל אם לשפוט לפי ההערכה הרבה שלה הוא זוכה בתוך הסצנה, נדמה שהתואר "הראפר האהוב על הראפר האהוב עליכם" כבר מזמן אינו רק מחמאה, אלא תיאור די מדויק של המקום שבנה לעצמו לאורך השנים.
מופע ההשקה של "אהבה בימי כיליון" מתקיים ביום חמישי 23.7 במועדון המרץ 2 ת״א
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו