כשמדברים על ההשפעה של מלחמת לבנון הראשונה על היצירה הישראלית, צריך להבין משהו חשוב: לא כל יצירה גדולה נולדת בזמן המלחמה. לפעמים היא מגיעה רק שנים אחר כך, כשהחיילים חוזרים, מתבגרים, ומתחילים להבין מה הם בכלל עברו.
בזמן מלחמת לבנון עצמה היו שירי מלחמה, הופעות לחיילים ושירים שניסו להחזיק את המורל. אבל עם השנים נולדה יצירה אחרת לגמרי. פחות מנחמת, פחות מגויסת, הרבה יותר מורכבת.
יובל בנאי ושלומי ברכה, ששירתו בתותחנים בלבנון, הביאו אחר כך את החוויה הזו לתוך שירים של משינה, כמו “לא יכול לעצור את זה” ו“התותח מצלצל פעמיים”. אלה לא שירים של ניצחון, אלא של זיכרון, חרדה, אשמה והלם.
אותו דבר קרה גם בקולנוע. ארי פולמן, ששירת כחייל צעיר במלחמת לבנון הראשונה, חזר אל הזיכרון הזה ב“ואלס עם באשיר”. שמוליק מעוז, שהיה טנקיסט, עשה את “לבנון”. שני הסרטים האלה לא מתארים מלחמה כמו פוסטר גבורה, אלא כמו חוויה סגורה, מבלבלת וטראומטית.
וזה כנראה ההבדל הגדול בין יצירה בזמן מלחמה לבין יצירה שנולדת אחריה. ופה עולה השאלה הגדולה לגבי מלחמת "חרבות ברזל". כרגע אנחנו עדיין בתוך שלב ההלם. לכן חלק גדול מהיצירה הוא שירי מורל, שירי זיכרון, שירים לחטופים, שירים של כאב או זעם.
“חרבו דרבו” הוא דוגמה קיצונית לשיר שמרים, כועס ומגויס, כמו שהיו גם בעבר שירים שנועדו לחזק חיילים ואת הציבור. אבל סביר שהיצירה המורכבת באמת עוד לפנינו.
כמו בלבנון, היא כנראה תגיע מהאנשים שהיו שם בגוף ראשון. חיילים, ניצולים, משפחות חטופים, תושבי העוטף, מילואימניקים, וגם ילדים שגדלו לתוך המלחמה הזו.
בהתחלה היצירה מנסה להרים אותנו. אחר כך היא תתחיל לשאול מה קרה לנו. לא רק מי ניצח ומי הפסיד, אלא מה המלחמה הזו עשתה לנפש הישראלית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו