האלבום החדש והמדהים הזה מוכיח ששלמה ארצי חייב לחזור לאולפן

"רק מטורף חוזר רעב לנעוריו", כתב שלמה ארצי ב"ליד הבית שגרתי בו". ארצי היה אז בן 36, וכהרגלו היצירתי – לכוד באובססיה כרונית של זמן.

מי שכתב בגיל 21 קינה על נוף ילדותו וחש ש"קפצה זקנה פתאום", ובגיל 29 כבר הגדיר את עצמו כגבר הולך לאיבוד, הפך את החזרה המורעבת לנעורים למפעל חיים. אהבתיהם, מיקססתיהם, מיסטרתיהם, קיסרתיהם לא גנזתיהם וקאברתיהם - שלושה עשורים של העלאה באוב אמנותית שבהם ארצי מסרב להניח לעבר להיעלם אל העבר, וחוזר אליו בתיאבון הולך וגובר.

מהנקודה הזו מגיח האלבום "שלמה והאנדלוסים" אבל המסע הנוכחי מציע את ההתחדשות המוצלחת והמרעננת ביותר של ארצי מזה שנים רבות. במשך עשורים ארצי היה ניל ארמסטרונג של התרבות הישראלית: המונומנט הבלתי מעורער של המיינסטרים הוותיק, שכל צעד קטן שלו מצוותא ועד הירח, הוא צעד גדול לקאנון המקומי.

מהצד הזה של המתרס, המפגש הנוכחי בין שלמה לאנדלוסים, הוא אקט של צדק קוסמי; ניסיון הנדסי מתוחכם ותקדימי לאחות את השבר ההיסטורי שבין שלמה ארצי לבין שלמות הארץ.

המפגש בין מוזיקה אנדלוסית לזמר עברי מיינסטרימי אינו חדש. מעמיר בניון ועד עמיר לב, הצליל האנדלוסי כבר הפך לחלק משפת המוזיקה הישראלית.

לפני שלוש שנים הוציא המפיק פטריק סבג, גרסת כיסוי ל"שינויי מזג האוויר" של ארצי. הסולן היה בניה ברבי, אך התזמורת האנדלוסית אשדוד גנבה את ההצגה ואת הרקע. במקור, "שינויי מזג האוויר", התחיל כזרם תודעה שלמה ארצי שכזה, מונולוג רדיו שטח על רומן בין דורי ובין עדתי, ספוקן וורד קיומי על רקע נגינת הפיוז'ן של הכנר הצרפתי - ז'אן לוק פונטי. העיבוד והביצוע האנדלוסי של ברבי וסבג, העניקו לשיר חיים מחודשים. דרמות עננים, ועומק ים של אפשרויות משתנות.

הפיתוי האנדלוסי של שינויי מזג האוויר - הצליח. סבג שבעבר עבד עם שלמה ארצי, קיבל טלפון מארצי, והתוצאה היא שלמה והאנדלוסים - אלבום שלם של שירי שלמה ארצי, באנדלוסית.

במקום שארצי יגיע לאולפן כדי לשיר את השירים מחדש. סבג הציע לקחת את ערוצי הקלטות המקוריות של שירי ארצי. וסביב הקול והביצוע המוכר יצרו סבג אלעד לוי, מנצח וכנר ראשי, ואיל מזיג מעבד הקשתות - פנטזיה מתקנת שהחייתה את שירי ארצי, קריאה מחודשת של הזמן והמקום.

למרבה הפלא העובדה שארצי לא נחת על הצד האנדלוסי של הירח, אלא שלח לכאן גשושית דיגיטלית בלתי מאוישת. הצליל ליצור אלבום ייחודי עם חוויית האזנה מרתקת. פטריק סבג, המפיק שלף את ערוצי ההקלטה המקוריים של ארצי מהעבר ורקח סביבם פנטזיה מתקנת. הקול החרוך והמוכר של ארצי משנות ה-80 וה-90 נותר מוגן בתוך מבצר המוכר, אך זה אפשר לתזמורת בסיס יציב להפליג ממנו להרפתקאות צליל חדשות עם מקאם ומקצב.

כדי להבין את עומק המרחב התרבותי שהאלבום מנסה לגשר מעליו, יש לצלול אל ההיסטוריוגרפיה המפוצלת של הים-תיכוניות המקומית. מה שזכה בישראל לתווית הגנרית והמצמצמת "מוזיקה מזרחית" הוא המצאה מקומית לחלוטין - הכלאה בין יוון לתימן שנולדה בסמטאות כרם התימנים ושבזי.

זהו הסיפור של משה משומר, האב הקדמון שחיבר בין המנדולינות שלמד לנגן כילד חוץ בחוג של קיבוץ גליל ים לבין המקצבים של עולי תימן, וניגן אותם על פח יחד עם שותפו לעוד - דובל'ה. תלמידו, משה בן משה (בן מוש), חישמל את החיבור הזה ויחד עם דקלון יצר את ה-DNA של המוזיקה המזרחית ששלטה ברחוב הישראלי.

אלא שהסאונד הפופולרי והעממי של התחנה המרכזית הסתיר לאורך עשורים מסורות מוזיקליות עמוקות אחרות – עיראקיות, פרסיות, ובעיקר את הצליל הצפון-אפריקאי האנדלוסי. בקום המדינה, המצב היה הפוך: המדור למוזיקה מן המזרח בקול ישראל, תחת יוסף בן ישראל, ביכר את התזמורת של זוזו מוסא ואת השירה הקונצרטנטית של ג'ו עמר.

בן ישראל חלם על מוזיקה ים-תיכונית "גבוהה", מעוטרת בהדר כינורות וסלסולי קאנון, שתשתלב באליטה התרבותית. אך משלהי שנות ה-70, העממיות הישראלית העדיפה את החפלה של הכרם. רק בשנות האלפים החלה המוזיקה האנדלוסית להתגלות מחדש, בהיכלי תרבות ממוסדים, עם פאסון כמו-קלאסי, מוזיקה גבוהה, פחות נראית מרמת הרחוב.

מצד החתן, שלמה ארצי צמח בחיק האליטה התרבותית שהייתה משוכנעת בעליונותה התרבותית - להקה צבאית, פסטיבל הזמר, ייצוג ישראל באירוויזיון. ואפילו שיחק את תפקיד הצבר האולטימטיבי ירון זהבי בחסמבה ונערי ההפקר.

ארצי כתב בשנות ה-70 על עזרא ובוקובזה ש"דווקא עליהם אנחנו מתעקשים, כי הם לספר על עצמם מתקשים", מבטא את הפטרונות הסוציולוגית המופנמת של דורו על האחר התרבותי בישראל.

אך בניגוד לעמיתיו שהלעיגו, הגחיכו וביטלו את הזמר המזרחי, ארצי, בחוש מפותח של נביא-ממאן, היה גם בין הראשונים לזהות שאל מול מנגינת הבלט - "חצי עולם כבר שר יוון" וש"עכשיו יש את הזמן במזרחית", כפי ששר ב"תחת שמי ים התיכון".

עד הפזמון, הבין ארצי כמה זה "עולה, עולה עולה לנו" מחיר ההפרדה התרבותית. אך אחד בפה ואחד במעשה. מאמצע שנות השמונים ואילך, ארצי היישיר את מבטו אל מחוץ להסדרים התל אביביים שלו. כך הפך ארצי את ארץ ישראל הגדולה, והפריפריה בפרט, למרחב הרפתקאות דרכים, חצות ומקום שלו.

ארצי הזמין אותה לבוא איתו מצוותא לנגב, ולקנח אי שם לא רחוק מחדרה. גם באלבומים עצמם הושיט ארצי מיקרופון למוזיקה מהפריפריה התרבותית ב"עלש" "לא הפסקתי לחפש אותך", "נהר הדמעות", וב"מחמל נפשי", אך שום מהלך מעברו של ארצי אינו מתקרב לקפיצה הנחשונית של "שלמה והאנדלוסים" לשכתב את הפסקול הלאומי מחדש.

הבחירה של סבג ולוי לעטוף את ערוצי השירה המקוריים מייצרת חוויה מרתקת של הזרה תרבותית. השירה של ארצי היא מונוליט או יותר נכון סטראוליט שחקוק עמוק בתת-מודע הקולקטיבי של הישראליות כמו סימני נוף על המפה וציוני זמן.

לשמוע את הקול המוכר בהקשר חדש יוצר חוויית האזנה מרתקת ומאתגרת - לשמוע את המוזר שבמוכר במקביל למוכר שבמוזר. וזה יוצר הצצה ליקום מקביל שבו התרבות הישראלית בחרה להיות ים-תיכונית מתחילת דרכה.

ב"האהבה הישנה", ההרהור הניחר של ארצי מהעבר מתאחד עם הסלסול הפיוטי והנוכחי של שי צברי לכלל צליל מוכר וחדש בו-זמנית.

העיבודים של סבג ועיטורי הכינורות של לוי ומזיג ב"כל יום" "ירח" או ב"תרקוד" מפרקים את ההרמוניות והמנגינות המקוריות החרוטות בנו, משנים את כיוון רוח הקדים והרוקדים, וממירים אותה בבריזה ים תיכונית מוזהבת.

כמפיק - סבג אינו טהרן קלאסי; הוא מעשיר את זהב האלבום בביטים אלקטרוניים, סינתי-בס וגרוב ים תיכוני וקוסמופוליטי. כזה שמחבר את אשדוד לאיביזה, ביירות, ברצלונה ואורן, ויוצר שכבה מעודכנת של ערבסקות דיגיטליות אלגנטיות. וכך נוצר אלבום חדש ומוצלח של ארצי מקצה לקצה.

כיום כשמרכז הפופ הישראלי מתקיים מעבר למסך הבערות. הצליל הים תיכוני נוכח ברדיו בלי התנצלות או הבנה על מה הוא היה צריך להתנצל פעם.

כשמביטים בפאר טסי מבצע בסדרת אלבומי "רדיו שטח" שלו מהלך הפוך לחלוטין: הוא מנכס את ההיסטוריה של הזמר העברי – משירי ילדים ועד לרוק מתקדם – ומטמיע אותה אל תוך ה-DNA הים-תיכוני שלו מלמטה, מהרחוב.

שלמה והאנדלוסים, עושה מהלך אוצרותי מהצד ההפוך. האלבום מוציא את מאבק התרבות מהאקדמיה והמוזיאון אל הרחוב הישראלי. הוא משתמש בטכנולוגיה כדי לייבא את המוזיקה הגבוהה של צפון אפריקה אל תוך הקנון הישראלי, כמהלך פוליטי מעצים. עד כמה שהצליל הזה עשוי להישמע כ"מזרחי" לאחרוני המתבצרים בארכיוני ההגמוניה הישנה.

שווה להזכיר שאנדלוסיה עדיין נמצאת ממערב לישראל, והשם אנדלוסי, מגיע משבט הוונדלים, שבמקור פלשו לדרום ספרד - מגרמניה שם פגשו את השבטים מחצי האי ערב, שפלשו לאירופה דרך אפריקה, מוכיחים שבכל הנוגע לתרבות - בלגאן זה אחלה לגמרי.

אך מעבר למהלך התרבותי המוזיקה האנדלוסית, ביסודה, היא ארכיטקטורה מפוארת של געגוע לגן עדן אבוד של תור הזהב הרב תרבותי שפעם בין אירופה לאפריקה לפני מאות בשנים. צומת הכמיהה הזו פוגשת היטב את ארצי, שמתגעגע כבר חצי מאה לעצמו ולנעוריו.

המפגש המרתק בלב האלבום הנוכחי מביא רווחה גם למוזיקה האנדלוסית. התעוזה של סבג להפוך את האנדלוסית לשפת פופ ישראלית, שולפת את המוזיקה האנדלוסית מהיכלי התרבות הממוזגים מדי, אליהן נדדו האנדלוסיות כדי לקבל את הכבוד וההכרה.

"שלמה והאנדלוסים", מציע אפשרות אחרת, סאונד ישראלי, פוסט-מודרני, פוסט-מחלוקת, מוזהב ומרהיב: שאלת הנוכחות הפיזית של ארצי באולפן היא פרט טכני משני בלבד, אל מול העובדה שהאלבום מצליח לברוא "יקום מקביל" שבו הצליל האנדלוסי הופך למרכז.

אם יש משהו שהפנטזיה המוצלחת הזו משאירה בדעיכת התו האחרון, זו ערגה לחיכוך אנושי ועכשווי בין ארצי ושיריו החדשים לבין הכינורות והקאנון.

הלוואי שההצלחה האמנותית של "שלמה והאנדלוסים", תגרום לארצי לאזור אומץ, להיכנס פיזית אל תוך האולפן, ולהתמודד בקול ניחר בוגר ומלא הרפתקאות עבר, עם הכינורות המנגנים לו מוזיקה חדשה - אנדלוסית ים-תיכונית, ישראלית.

על הדרך אפשר גם להציע לארצי להחליף את נקודת המבט עם הגעגוע הקבוע לנוף ילדות, ולהמיר אותה בגעגוע לעתיד נוף הילדות והנכדים שלו. דבר שנרמז בדו שיח אולפני שהתגנב אל פתיחת "כל יום".

ארצי סבא, מייעץ לפטריק אבא, על אהבה, ילדות וצמיחה בישראל המתחדשת. אלבום אנדלוסי של ארצי עם שירי הכאן העכשיו והעתיד לבוא, כבר לא תהיה סימולציית ירח מבוקרת. אלא נחיתה אמיתית על קרקע המציאות המשותפת שלנו כישראלים.