יובל דיין: "אני מרגישה שנכנסתי לאיזה קיפאון"

"לא להרגיש כלל", כך נקרא הסינגל הראשון מאלבומה השביעי של יובל דיין, זמרת שכולה רגש אחד גדול. השיר, שיצרה יחד עם אור מילשטוק ועמרי קסטן (עיבוד והפקה מוזיקלית: עדי רותם), יוצא היום לעולם כסנונית ראשונה מתוך יצירה אישית חדשה שמדברת אותה ואותנו, על רקע שלוש השנים האחרונות במדינה.

"אנחנו נמצאים בתקופה מאוד ארוכה של ניסיון לברוח, להיות באסקפיזם מהמציאות הכואבת והקשה, מנסים לא להרגיש", מספרת יובל בראיון ל"ישראל היום". "בשיר הזה אני גם מדברת על הבריחות שלי למסך, לאולפן. זה הכי קל, לנתק את החוטים של הלב. אבל בסוף, המסקנה הכי חזקה שהתגבשה אצלי מהשנים האלה שבהן אנחנו במלחמה, היא שזה לא יעזור. כמה שנדחה את ההתמודדות - בסופו של דבר, את פוגשת את זה בקצה היום.

"אני מאמינה שכולם יכולים להזדהות עם התחושה הזאת. אסקפיזם מחזיק לפרק זמן קצר, ואנחנו במציאות כזאת שבשביל שהנפש תמשיך לסחוב צריך באמת להסתכל למציאות בעיניים. על זה אני מדברת בפזמון: 'בסוף תתפרקי בתוך ארמון של שקר, קחי את הפחד לאי־שם'. כלומר תתמודדי, להיות בנוכחות. אנחנו בדור כזה שמדבר את הוולנס ואת הכל, והרגיש לי שזה באמת הכי מתאים להוציא את השיר הזה עם השם 'לא להרגיש כלל', כשאני בחורה שכל כולה רגש".

כשלך קשה, לאן את בורחת?

"אני קודם כל בהתכנסות, נמנעת מדברים, ממש סוגרת את החומות שלי אחת אחרי השנייה, ואני צריכה להרגיש אדמה, תרתי משמע, גם להיות בטבע ולהתחבר לעצמי בחזרה וגם להרגיש שאני באיזו נקודת אחיזה במציאות. אני חייבת לנקות רעשים ולהיות נוכחת מול הדבר הזה ולנשום, ולהזכיר לעצמי שבכל סיטואציה שלא תקרה יהיו לי הכלים להתמודד איתה.

"זה עולם פנימי שנבנה אצלי מגיל צעיר, גם מהמקום של לחצים לפני עלייה לבמה ומתחים של כן אלבום, לא אלבום. זה כמובן שונה לחלוטין מהתמודדות עם מלחמה, אבל השריר הזה בנפש של להיות העוגן של עצמי ברגעים המורכבים האלה הוא שריר שמתפתח אצלי המון שנים, ואני מרגישה שבשנים האחרונות הוא עובד שעות נוספות. זו הדרך בעיניי, הבריחות האלה בסופו של דבר מתפוצצות לך בפרצוף, וזה כואב", היא צוחקת.

עד כמה המוזיקה היא סוג של מקום מפלט עבורך?

"היא חד־משמעית מקום מפלט, למרות שהופתעתי קצת לרעה בשנה האחרונה. למרות שיצרתי אלבום שלם מאפס, המקום של לשבת ולנגן לעצמי בבית זה משהו שקצת כבה אצלי, אבל אני מאמינה שהוא יחזור. פעם הייתי מגיעה הביתה, ואין כזה דבר לא לנגן, אבל אני מרגישה שנכנסתי לאיזה קיפאון יותר מהימנעות. זה ישתחרר".

הולכת עם האמת

באלבום שייצא בחודשים הקרובים, שממנו תוכלו לקבל טעימה במופע הבא שלה (25.6, בגריי מודיעין), היא משתפת פעולה לראשונה עם מפיקים ויוצרים חדשים, מפגש שמוציא גם ממנה צבעים אחרים.

"בגדול זה השיר הראשון שנכתב ונוצר ויוצא. שלחו לי אותו שני יוצרים שלא הכרתי, אור מילשטוק ועמרי קסטן שכתבו והלחינו. הרגשתי שזה מהמם אבל חסר משהו, שצריך לסדר ולשנות קצת. הם אמרו: בואי נעשה סשן. כשאת לא מכירה אנשים ואת יוצאת לסשן זה כמו בליינד דייט - את לא מכירה את הבן אדם, יש שיר על השולחן ואני צריכה לצקת לתוכו את החיבור שלי. אז באמת הלחנו מחדש את הפזמון, כתבנו עוד בית. זה היה לתפור אותו למידות שלי וזו יריית הפתיחה של האלבום.

"משם אמרתי לעצמי: תראי מה היפתחות לעוד כותבים ואמנים שאת לא מכירה עשתה לך, אז עשיתי לעצמי רשימה של יוצרים שאני אוהבת והתחלתי לקבוע סשנים ולצאת לדרך. יש משהו ממש משכר בלצאת יום אחרי יום לאולפן ולהצליח לכתוב שיר שאת באמת מרגישה בו שאת על הנקודה. זה רגע שהוא פרטי אבל כל כך חזק, ובאמת לא משנה מה קורה עם השיר אחר כך, עצם זה שנכנסת לאולפן בבוקר ויצאת בערב עם איזה תוצר, אם יש במוזיקה משהו מרפא - זה מה שריפא אותי. השירים נכתבו ממש מהר, בתוך חודשים, וחשוב לי שכל אחד ימצא את עצמו בשיר הזה".

בעידן שבו אמנים רבים מוותרים על אלבומים ומסתפקים בסינגלים, את לא מוותרת.

"בלי קשר לאופנה, אני מרגישה שזה קצת חזר. כל מיני אמנים גדולים ועכשוויים מוציאים אלבומים, וגם אני. אני מרגישה שצריך לשמור על קו עדין בין מה שרלוונטי ונכון לבין האמת שלך".

כמה ממה שעבר עלינו בשנים האחרונות נמצא שם?

"הכל מקופל שם - התקופה, מה שעברנו. אני מרגישה שמאלבום לאלבום הטקסטים נהיים יותר אישיים, מקולפים ופתוחים כלפי הקהל. כל מה שנכתב באלבום הזה נכתב ממני אלי. זה באמת אלבום מאוד כן שמאוד מדבר את הלב שלי, את ההתמודדויות שלי בשלוש השנים האחרונות".