יונה אליאן וששי קשת: "יש לנו אהבה - והיא נדירה"

לפני 25 שנה עלו על במה אחת יונה אליאן וששי קשת עם "נוסטלגיה זה לא מה שהיה", מופע של שירים וסיפורים, ובעיקר של חיבור אנושי ואישי של בני זוג שהביאו את האהבה שלהם גם אל האמנות.

כעת, לציון 25 שנים למופע המשותף, הם משתפים לראשונה פעולה בשיר ובקליפ חדש, "ליבו של הים", שכתבה נילי פיטרסון והלחין קובי אשרת (ניהול מוזיקלי אריאל קשת, במאי הקליפ אדם גבאי); שיר נוסטלגי ומרגש על אהבה מאוחרת, שאותו ישיקו במופע חגיגי שמועדו יתפרסם בהמשך.

בראיון זוגי ל"ישראל היום" השניים מדברים על הדרך המשותפת ומגלים סוף־סוף את הסוד לזוגיות המופלאה ומעוררת הקנאה שלהם.

"זה רבע מאה למופע שלנו, זה לא צחוק", מחייכת יונה, "וביחד אנחנו יותר מחצי מאה, מי יכול היה לדעת שהמופע ירוץ ככה".

"מי חשב כשהתחתנו שנישאר 53 שנים ביחד", מוסיף ששי בקריצה. "האמת היא שאין מופע, סרט או הצגה שכשעבדנו עליהם ידענו מה ייצא מזה, אם זה יעבוד. אבל למופע הזה באמת יש חיים משלו, והקהל כל כך מזדהה איתו".

יונה: "אנשים באמת מאוד מתחברים למופע הזה. הוא נולד לפני 25 שנה, כשאמרתי לששי: 'אתה שר כל כך יפה, ולי לא יצא לשמוע אותך', כי בבית הוא עושה חזרות עם אוזניות וזה לא נשמע כמו שירה. הצעתי לו שנעשה מופע שבו הוא ישיר את השירים שהוא הכי אוהב, ואני אספר את תחנות חיי והוא את סיפור החיים שלו, שמאוד שונה משלי.

"אני באה מיפו. משפחה של שורדי שואה, עם כל מה שדור שני אומר, וששי הוא קיבוצניק בריא בנפשו שאפילו הלינה המשותפת לא הזיקה לו. הוא היה בלהקה צבאית. אנחנו מדברים על הילדות, ההתבגרות, הצבא והמפגש בינינו, והכל מלווה בשירים שהיו פסקול חיינו באמת. בסוף כל הצגה תמיד באים אנשים ואומרים לי שהסיפור שלי של הדור השני זה כל כך הם, ולששי גם אומרים שהזדהו עם הסיפורים שלו. הקהל כבר בגיל שלנו, פחות או יותר. קהל שכבר לא צריך בייביסיטר, שמחפש תוכן ובילוי ויש לו זמן".

25 שנה, העולם השתנה. אנחנו השתנינו. משהו במופע משתנה?

ששי: "המופע עבר די הרבה טלטלות, כמו המדינה שלנו. הורדנו דברים מסוימים שלפני 25 שנה היו מובנים והיום אולי נזהרים בהם יותר, וגם התווספו דברים. שנינו מאוד אוהבים לאלתר, ויודעים להגיב לקהל וזה לזה, וזה יוצר בינינו מתח טוב של יצירה.

"אני מוכרח להודות שכשאני מסתכל על יונה בעיניים של אהבה, אני לא משחק, וכשאני שר לה שיר אהבה אני באמת שר לה. אני שר הרבה שירים שאני אוהב, והקהל איתנו. יש שירה בציבור ויש מופע בציבור, והמופע שלנו זה מופע בציבור, כשהקהל שר איתנו וגם מגיב".

ומה פתאום החלטתם להקליט שיר ביחד? יונה, את בדרך כלל מסרבת.

יונה: "זה שיר שהגיע אלינו דרך קובי אשרת. בהתחלה פסלתי, כי אני לא שרה, אבל כשאמרו שאני מדברת הסכמתי לשמוע, וכשקראתי את המילים הן נגעו בי. זה על אהבה בוגרת ורבת שנים, והרגשתי שאני אומרת את המילים ושזה נכון לנו".

זוג מנצח

על הקליפ אמון אדם גבאי (בנו של ששון גבאי), שהשניים מכירים מאז היה ילד עקב החברות עם הוריו, ועל הניהול המוזיקלי - הבן שלהם, אריאל. בתוך ההווי המשפחתי הם קצת נבוכים כשאני מדברת על הסצנה בקליפ שבה הם צופים בעצמם בתחילת הדרך ביצירות שונות, כמו הסרט "נורית" שבו התאהבו.

יונה: "אחרי 55 שנים על הבמה ובקולנוע, אני עדיין לא יכולה לראות את עצמי. גם כשאני מתראיינת בטלוויזיה, ששי רואה ואני לא. אני נבוכה מזה, זה מלחיץ אותי, אני רק רואה את מה שלא טוב".

ששי: "את מבינה את החלוקה בינינו? אני רואה את החיים בצורה הרבה יותר ורודה. אני האופטימי, היא פחות. אני חצי הכוס המלאה, והיא הריקה, וביחד אנחנו אף פעם לא צמאים".

אז אולי זה הסוד לזוגיות שלכם?

יונה: "שנים ניסינו להתחמק מהשמאלץ ומהסכריניות וממתיקות היתר, ופיתחנו הומור. היינו אומרים שיש לנו בקבוקים עם שיקוי פלאים, או שאנחנו רוצים להתגרש אבל לא נעים לנו כי המדינה תתפרק. אבל עכשיו, ממרומי גילי, לא אכפת לי להגיד שזו אהבה, והיא נדירה. אנחנו בני מזל. אני עדיין מאוהבת בו מאוד, ולא אכפת לי להגיד את זה, גם אם זה נשמע סכריני ולאנשים ציניים יש בעיה לשמוע את זה. זו בעיה שלהם".

ששי: "אלוהים ויונה עדיי שאני יכול לשבת להסתכל על יונה בעיניים מאוהבות כשאנחנו בבית, והיא תמיד אומרת: 'מה אתה מסתכל? מה לא בסדר?'" הוא צוחק, "ואני אומר לה: 'אני מסתכל כי את כל כך יפה'. זה תענוג להתבגר איתה. כמו זוג צעיר, אנחנו יכולים לשבת מול הטלוויזיה בערב ולהחזיק ידיים בבית".

איך אתם בתקופה הקשה הזאת?

ששי: "בתקופה הזאת הוצאנו קליפ לגמרי שונה מכל שירי המלחמות, הזיכרון והאירוויזיון, שיר אהבה צנוע על אהבה מאוחרת. יש לנו חלוקה: יונה אוהבת חדשות, ואני הייתי מוותר עליהן. אני סוגר אצלי איזה מחסום שאולי יתפרץ יום אחד, אבל יונה נושאת את זה כל הזמן".

יונה: "זו תקופה מזעזעת. אני מרגישה חוסר אונים, המון כעס, צער וכאב, תחושת איומות. אני לא מאלה שאומרים שאסע מפה, לעולם לא אסע, זה המקום שלי וכאן השורשים שלי - אבל אני בוכה וכואבת את זה כל היום".

ששי: "אני יכול לבכות ועדיין לראות מעבר לאופק השחור. אני מאמין שיהיה טוב, כי יש לנו עם מדהים".