הזמרת מתוודה וחושפת: "לא זכרתי כמה יופי יש בי"

באחד משירי אלבומה החדש שעתיד לצאת בעוד כמה חודשים, אביגייל רוז מבקשת להזכיר לעצמה כמה דברים על עצמה שהיא שכחה.

"לא זכרתי כמה יופי יש בי", היא אומרת, ומסגירה במשפט אחד קצת מהתלאות שעברה בתשע השנים שעברו מאז "השריטה שבפרקט", אלבומה האחרון, שיצא ב־2017.

אבל בשיר האמור רוז שרה ממקום מפויס, שלם יותר. וזה לא המקרה של "רגעים של שפיות", הסינגל החדש שלה שיצא אתמול, שכולו נכתב בלב הסערה, בעודה חיה וחווה שבר בזמן אמת. "כל האלבום נכתב בתקופה שהייתי בה באיזו מערכת יחסים שלא הצלחתי לסיים", היא מספרת.

"זה לא אלבום שעוסק רק במערכת יחסים, הוא נכתב עלי בתקופה שיש בה גם מערכת יחסים וגם משברים ורגישויות שונות. הרבה התמודדויות שלי עם החיים. אני כותבת מתוך משבר, ריב, געגועים באותו זמן.

"יש לי שם שיר שנבע מתקופה מאוד לא פשוטה, שבה עברתי התקף חרדה מאוד קשה בגלל כלב שהיה במקום לא טוב וניסיתי להוציא אותו משם. אני מאוד אוהבת בעלי חיים, והייתי באובססיה סביב הרצון להוציא את הכלב משם. האלבום הזה בעצם מספר את כל הסיפור של השנה ההיא".

היית קוראת לזה "אלבום משבר"?

"יש באלבום הזה הרבה חמלה, רצון והבנה של מה עושים. יש בו גם הרבה אהבה עצמית. נזכרתי שיש בי דברים טובים. ב'רגעים של שפיות' יש את המקום הלא פשוט שנמצאתי בו, אבל גם פתרון. הייתי אז בקשר סוער, כזה שנפרדים וחוזרים בו ואז נפרדים וחוזרים שוב.

"יש לי רגעים שאני מבינה מאוד שאני לא צריכה להיות במקום כלשהו, אבל כמו שהשיר אומר, בלילה, בבדידות, את מגרדת סיבות מהרצפה, מחפשת סיבות בכוח להישאר.

"ברגעי השפיות אני אומרת: אביגייל, תתאפסי על עצמך, מה קורה פה? השיר הזה אומר: את לא במקום טוב, לכי ועשי לעצמך טוב. אני הרגע השפוי פה שאומר לך, בבקשי לכי ויהיה לך יותר טוב.

"השיר הזה עזר לי, ועדיין עוזר לי. בכל שיר יש גם את האור, את מה כן צריך לעשות. הפזמון של השיר החדש אומר 'תתעוררי, יש מה לעשות'. אני מאוד אוהבת את השיר הזה. הוא פתאום חוזר לפעם, למה שהייתי הכי רוצה, וזה שאמא שלי תחבק ותרגיע אותי".

הכל נשאר במשפחה

כשפרצה לתודעה ב־2008, רוז היתה קול די מדויק של דורה וזמנה. אלבום הבכורה שלה, "מלחמה יומיומית", יצאה כשהיתה בת 22, ותיאר היטב את תלאותיה של בת דור מילניום לא לגמרי טיפוסית.

אלה כללו בין היתר את התמודדותה עם הייחוס המשפחתי שלה: רוז היא בתה של המשוררת והפזמונאית האגדית תלמה אליגון, שכתבה קלאסיקות קאנוניות בתרבות הישראלית, כמו "ילדונת" ו"גשם בעיתו".

מצד אחד, העובדה שאמך חתומה על שירי נושא של תוכניות טלוויזיה איקוניות כמו "הצריף של תמרי" ו"החתול שמיל" יכולה להיות פרט טריוויה חביב. מצד שני, להיוולד לאם שיצירתה נטועה באופן על־זמני בתרבות המקומית, יכול להעלות תמיד סיבות להשוואה.

"אמא שלי היא המעריצה מספר אחת שלי", מספרת רוז. "היא גם עבדה כמנהלת אמנותית וכמפיקה בחברת התקליטים CBS, היא היתה מגלה אמנים. והיא אומרת לי: את מדהימה ואני אובייקטיבית. תמיד אומרים שהורה חושב שהילד שלו הכי מדהים, אבל חשוב לה להגיד שמבחינה אובייקטיבית היא אוהבת את המוזיקה שלי.

"יצרתי איזה משחק שבו שואלים אותך: אם אתה מנהל סמול טוק עם מישהו על אדם שלישי, איזו עובדה קטנה ומעניינת אתה יכול לספר עליו? וחשבתי שאם יום אחד, לפני שאגיע למפגש חברתי, יבקשו לדעת משהו עלי, אז בטח יגידו שאמא שלי היא זו שכתבה את 'לאבא שלי יש סולם'".

עברו כמעט שני עשורים מאז שהוצאת את האלבום הראשון שלך. מה השינוי הכי בולט שעבר עלייך מאז?

"כשאבא שלי האזין לאלבום הראשון שלי, הוא אמר: וואו, אביגייל, לא הבנתי כמה את עצובה. מהבחינה הזו הרבה מאוד השתנה. אתה יודע, בגיל 22 הכל יותר דרמטי, והייתי עצובה כזו. אחד הדברים שהשתנו מאוד הוא שב־12 השנים האחרונות אני לא שותה אלכוהול.

"החיים שלי פעם היו רוקנרול, והיתה בי הרבה יותר עצבות. גם בסיבוב החדש יש עצבות, אבל החיים לא כאלה קשים. אני לא מגיעה יותר לתהומות רגשיים".

מה אביגייל בת ה־40 היתה אומרת לאביגייל בת ה־20 והקצת־מיוסרת?

"הייתי אומרת לה שהיא הולכת לעבור וואחד מסע, ושתאמין שיהיה בסדר. יש ימים לא קלים, אבל זו כבר לא מלחמה יומיומית. זה כבר לא סבל".