מאיה בוסקילה על הפרש הגילים בנישואיה: "אם להם זה לא מפריע, למה לכם כן?"

"קח אותי לרקוד", הסינגל החדש והדאנסי של מאיה בוסקילה, לא יוצא בתזמון מקרי. שבועיים לפני תחילת חודש הגאווה מוציאה הזמרת שיר שמזכיר שגם בישראל, מדינה שבה מתקיים תמידית קרב משיכת חבל בין ליברליות לשמרנות, צריך להילחם על זכויותיהן של קהילות מסוימות. לא רק לרקוד.

"זה שיר שאני שרה בו 'מי אמר שזה חטא לאהוב?'", מספרת בוסקילה. "אני מקדישה אותו לחברים הגאים ולחברות הגאות שלי. אני חושבת שבדור שלי הייתי מהאנשים שהבינו את המסר הזה ראשונים.

"אני לא מאמינה בחוקים שהכתיבו לנו לפני כל כך הרבה שנים, הם כבר לא רלוונטיים ב־2026. 'קח אותי לרקוד' מדבר על אהבות בצורות שונות: אהבה בין בן לבן, בת לבת, או אהבה בין גבר צעיר לאישה מבוגרת".

הדוגמה האחרונה שהיא מספקת לא מובאת במקרה. כבר ארבע שנים וחצי בוסקילה במערכת יחסים עם שאולי שלוים, גבר הצעיר ממנה ב־18 שנים. השניים נישאו זה לזה בדיוק לפני שנתיים, ועדיין יש מי שבוחן את הקשר ביניהם. "זה לא העסיק אותנו אז, כשהכרנו, וזה לא מעסיק אותנו היום", היא אומרת.

"את 'קח אותי לרקוד' כתבתי לא רק מהמקום שלנו. מובן שיש אותנו בתוך הטקסט הזה, אבל הוא מתייחס באופן כללי לאנשים שלחברה קשה לקבל אותם לפעמים, ושיש מי שרואה בהם שונים. אם להם זה לא מפריע, למה זה מפריע לכם? עוד לפני שאול, בעלי לשעבר היה מבוגר, אבל זה לא שאני הולכת לפי איזושהי תבנית. אתה יודע, החיים קורים.

"יש כל כך הרבה מערכות יחסים של אנשים שעל פניו מאוד מתאימים אחד לשנייה, החברה מקבלת את החיבור ביניהם באופן נורמלי ובסופו של דבר הם מתגרשים, אז מה זה אומר עליהם?".

"כוכבים יש בשמיים"

2026 מסמנת 21 שנים מאז פרצה בוסקילה לתודעה, עם להיטים כמו "הלב" ("לילה סתווי"). כבר יותר משני עשורים היא נחשבת לאחד השמות המוכרים במוזיקה הישראלית, ואף שידעה עליות ומורדות, משהו בה נשמע מפויס היום. בגרות היא עניין של גיל וניסיון, אבל לזמרת שנכנסה לתודעה הציבורית במפץ של רגע יש היום שקט וביטחון, מהסוג ששמור למי שידעו בחייהם קרבות.

"ב־20 שנה אנשים משתנים ומתפכחים, ואני לקחתי את זה למקום של לפתח את עצמי ולנסות להיות אדם יותר טוב, סובלני ומקבל", היא אומרת. "זה בא עם ההבנה שבתכלס כוכבים יש רק בשמיים. אתה יכול להיות יום אחד למעלה ויום אחר למטה, לעבור מהאולימפוס לגובהו של ים המלח.

"זה יכול לקרות לכל אמן. גם אין לי כבר את מערכת היחסים המוזרה שהיתה ביני לבין התקשורת. זו היתה מערכת יחסים של אהבה־שנאה. היום אני רואה את זה כעבודה לכל דבר - אתה עושה את עבודתך ואני את עבודתי. ואני מקבלת בהרבה יותר אהבה את האנשים שעוצרים אותי ברחוב. כשאתה צעיר החשיפה הזו יותר קשה".

במבט לאחור את חושבת שהכל אולי קרה לך מהר מדי?

"אני לא סיפור סינדרלה. לפני שהתפרסמתי שרתי בלהקת חתונות, הגעתי לזה מאוד מוכנה. אבל מבחינת הפריצה, כן, בתוך חמישה חודשים הייתי אשת השנה במוזיקה, תגלית השנה, שיר השנה.

"זו היתה רכבת הרים די מהירה. אז את עוברת מפרויקט לפרויקט, מתחנת רדיו אחת לשנייה, המון הופעות, לא עוצרת לרגע, עד שאת מבינה שאולי היית צריכה קצת להקל על עצמך. אבל היום אני מחכה לכל מה שיבוא, ואני יודעת שזה יכול להיות אפילו יותר גדול ממה שזה היה".

הבגרות וההבנה לא אומרות בהכרח שלא מדובר עוד באחת הדמויות הדעתניות במוזיקה הישראלית. לאחרונה היא הביעה את זעקת עולם התרבות, שלא ממש חזר לעצמו כבר לא מעט זמן, מאז 7 באוקטובר.

"כבר שנתיים וחצי האנשים למעלה נותנים מיליון טייטלים ושמות למבצעים, בכל שני וחמישי נותנים שם חדש לאותה מלחמה. בוא נאמר שהם יכלו להשקיע בדברים אחרים", היא אומרת. "אני אומרת את הכאב שלי ושל המון זמרים, כי יש תחושה שמקבלי ההחלטות אמרו 'הזמרים יהיו בסדר', והם לא רואים אותם או את יתר האנשים בתעשייה הזו. זו קונספציה מוטעית, אנחנו חלק מהעם".

למרות הוותק והניסיון, עדיין יש בך משהו לוחמני. זה חלק ממך.

"אני לא אדם לוחמני כבר המון זמן, די הבנתי את זה אחרי המלחמה שהיתה לי מול גלגלצ. הבנתי די מהר שאני לא יכולה לשנות את העולם. יש הבדל בין לוחמנות להבעת דעה. אמנים לא מתבטאים בגלל הפחד שזה יוריד להם מהפרסטיג' או שהם לא יהיו חלק מקבוצה נורא מוצלחת. אותי זה לא מעניין".