אמיר ישראל, מוזיקאי בן 28, נמצא בתחילת דרכו אבל הסיפור שמאחורי הצליל שלו כבר נטוע עמוק בשורשים. מאז ומתמיד נמשך למוזיקה מזרחית, עם השפעות בולטות של אמנים כמו עמיר בניון, עופר לוי וזהבה בן.
עם הזמן, כשהעמיק בעולם הזה, נפתח גם למוזיקה בערבית ובעיקר ליצירותיו של עבד אל־חלים חאפז, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהשפה המוזיקלית שלו.
“תמיד הייתה לי כמיהה לתרבות הערבית”, הוא מודה, גם אם מתקשה להסביר את מקורה. בעיניו, מדובר במשיכה כמעט אינסטינקטיבית, שורשית. “המוזיקה הזאת היא חופש, היא תרפיה, היא פורקן”.
אבל הדרך לשם לא הייתה חלקה. משבר אישי משמעותי שעבר הפך לנקודת מפנה בחייו ולמקור השראה בלתי נגמר. “זה אומר לכתוב שירים ולבכות תוך כדי שאתה כותב”, הוא מתאר. בתוך הכאב הזה נולדה גם ההכרה שתגדיר את המשך דרכו: “הבנתי שאני מעדיף להיות עני מרוד ולעשות מוזיקה מאשר לעשות דבר אחר”.
החיבור בין עולמות מוזיקליים שונים הוביל גם לרגעים בלתי צפויים. אחד מהם התרחש דווקא מחוץ לישראל, במהלך טיול בסיני. “הגעתי לקבלת דרכונים והפקיד ראה את הגיטרה וביקש ממני לנגן משהו”, הוא נזכר. “התחלתי לשיר בערבית”.
מה שהחל כרגע אקראי, הפך במהרה לסיטואציה כמעט סמלית כשחיילים מצרים שנכחו במקום הקיפו אותו והחלו למחוא כפיים. “זה מה שמוזיקה עושה, היא מגשרת על כל הפערים בלי שאתה שם לב”.
ובכל זאת, ישראל מודע למורכבות. הסאונד שהוא מביא איתו שמערב עברית וערבית לא תמיד מתקבל בקלות, במיוחד במציאות המקומית. “אחרי השבעה באוקטובר גם אני לא יכולתי לשמוע ערבית”, הוא מודה בכנות. באחת ההופעות מול מפונים, הוא אף הנחה מראש לנגן לצידו להימנע משירים בערבית. אלא שבפועל, דווקא הקהל ביקש אחרת. “בסוף הם אלו שביקשו ממני לשיר בערבית”.
אמיר ישראל אולי נמצא רק בתחילת הדרך, אבל הקול שלו (תרתי משמע) כבר משרטט כיוון ברור. בין כאב אישי לחיבור תרבותי, בין זהות ישראלית למוזיקה חוצת גבולות, הוא מבקש דבר אחד פשוט: לגעת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו