שבוע האירוויזיון נפתח בווינה עם קריאות לחרם וכניסות חשאיות

שבוע אירוויזיון 2026 נפתח הבוקר (ראשון) באופן רשמי בווינה. עד לפני רגע, כבר בסוף השבוע הנוכחי, סיבוב ראשון ברחובות הבירה האוסטרית גילה עיר שמתמרנת בין הפאסון האירופי המאופק לבין הדרישות הוויזואליות של תחרות המוזיקה הגדולה בעולם. בשונה ממהדורות קודמות שצבעו ערים שלמות בלוגו התחרות, בווינה התחושה היא שהחגיגה מרוכזת בעיקר סביב ה"בועות" של מתחמי התחרות - האולם וה"וילג'" (כפר האירוויזיון, מתחם האירועים הרשמי של התחרות).

צבעי חגיגות ה-70 לתחרות אמנם נוכחים בנקודות אסטרטגיות, אך העיר שומרת על קצב משלה. מתחת למעטפת המאורגנת והמצוחצחת, כבר ניתן להרגיש את המתח הראשוני של שבוע השידורים, כשבשטח מנסים המארגנים לייצר הפרדה ברורה בין האירוע המוזיקלי לבין המורכבות הפוליטית שמלווה אותו גם השנה.

אחד המאפיינים הבולטים ביותר בסיבוב הנוכחי בווינה הוא השילוב בין היעילות האוסטרית הקפדנית לבין המיתוג החגיגי של התחרות. הדבר בא לידי ביטוי אפילו בפרטים הקטנים והיומיומיים ביותר: פחי האשפה ברחבי העיר זכו למדבקות ממותגות עם הכיתוב המבריק "Waste & Love", מחווה ישירה לשיר "Wasted Love" של JJ, שהביא את הניצחון לאוסטריה בתחרות שנערכה אשתקד בבאזל. לצד זאת, הסדר המקומי מורגש היטב ברחובות. הודעות פינוי צבעוניות עם לוגו האירוויזיון הונחו על שמשות של רכבים שחונים באזורים שמהיום הכניסה אליהם אסורה בשל אירועי התחרות, מה שמבהיר לנהגים שבווינה המוזיקה היא זו שמכתיבה כרגע את כללי התנועה.

נועם בתן בבועת האבטחה

ככל שמתקדמים לעבר שלבי ההכרזה של התחרות, הניגוד בין החופש הווינאי למציאות הישראלית הופך למוחשי יותר. אם בתחילת השבוע עוד ניתן היה לראות את נועם בתן והמשלחת הישראלית מסתובבים בשקט יחסי ברחובות העיר וסופגים מעט מהאווירה האירופית, הרי שהחל מהיום המדיניות השתנתה.

המשלחת עברה למתכונת של הסתגרות כמעט מלאה במלון, כשהיציאות ממנו מתבצעות תחת מעטפת אבטחה כבדה וקפדנית. בתוך העיר שחוגגת את חירות היצירה, הנציג הישראלי מוצא את עצמו בתוך "בועת ביטחון" סטרילית, תזכורת לכך שעבור המשלחת מכחול-לבן, האירוויזיון הוא הרבה יותר מרק תחרות שירים - הוא מבצע לוגיסטי וביטחוני מורכב שמלווה כל צעד בדרך לבמה.

המתח הביטחוני אולי נוכח באוויר, אבל מחוץ לאולם ה"שטאדהאלה" הוא נדחק הצידה לטובת מפגשי מעריצים ספונטנים. בעודנו עומדים בכניסה למתחם החזרות, הגיעה נציגת קפריסין, אנטיגוני, ונתקלה ב"עדר" של מעריצים ספרדים נלהבים. בתוך שניות המקום הפך לזירת צילומים מאולתרת, כשהמעריצים עטים על הזמרת לסלפי ופוצחים איתה יחד בשירה רועמת של "Jalla", השיר איתו תנסה לכבוש את הבמה. זוהי התזכורת הטובה ביותר לכך שהאירוויזיון היה ונותר זירה של מוזיקה משוחררת וקהילה מאוחדת, שבה המרחק בין האמן לקהל נמדד רק באורך של מוט סלפי.

אלא שהחופשיות הזו, שנראית טבעית כל כך עבור שאר המדינות, נעצרת כשמגיעה תורה של המשלחת הישראלית. בניגוד גמור לקבלת הפנים הרועשת של אנטיגוני, המשלחת בראשות נועם בתן נעה בלוח זמנים שמרגיש יותר כמו מבצע חשאי ופחות כמו מסע הופעות. הכניסות לאולם נעשות בשקט, ללא עצירות לצילומי מעריצים בפתח, ותחת מעטפת אבטחה כבדה שלא משאירה מקום לספונטניות. בתוך אולם ה"שטאדהאלה", נועם מתמקד נטו בביצוע ל-"Michelle", אבל המעבר המהיר מהרחוב הווינאי השוקק לתוך מתחם הסטריליות הביטחונית מזכיר שבשנים האחרונות, עבור ישראל, הדרך ל"דוז פואה" עוברת דרך חדר חזרות מאובטח היטב.

הבית הישראלי ברובע המוזיאונים

בתוך רובע המוזיאונים המרכזי שוכן בית הקפה MQ Kantine, שנבחר לשמש כנציג הישראלי במסגרת פרויקט ה-"Eurofan Cafe" המקומי. המיזם הופך בתי קפה מסורתיים בעיר למוקדי מפגש המוקדשים לכל מדינה משתתפת, כאשר המקום הנוכחי הוכרז כבית עבור ישראל בתיקון של הרגע האחרון, לאחר שבתחילה הושמטה מהרשימה המקורית. בתוך המבנה הווינאי הטיפוסי משתלשלות כעת שרשראות של דגלי כחול-לבן, וברקע מתנגן מיקס של טרנסים ומזרחית בעברית - שילוב שמייצר מובלעת תרבותית מוכרת בלב הקרירות האירופית של המתחם.

מעבר למוזיקה ולעיצוב, מה שמעניק ל-MQ Kantine את אופיו המיוחד הוא קהל המבקריו. בין המעריצים הישראלים ניתן למצוא לא מעט אוסטרים מקומיים, כמו איבו הרצל, נוצרי אוהב ישראל שהגיע במיוחד כדי לפרגן למקום ולמשלחת. הנוכחות של תומכים מקומיים בלב רובע המוזיאונים מייצרת תחושת קהילתיות וביטחון שאינה מובנת מאליה באירועים מסוג זה. עבור הישראלים בווינה, המפגש עם המקומיים שמניפים את דגל הכחול-לבן בחיוך רחב, הופך את בית הקפה להרבה יותר מנקודת עצירה לקפה; הוא הופך להצהרה של ידידות בתוך זירה שלעיתים קרובות מדי הופכת לטעונה פוליטית.

זיכרון סלקטיבי על הגדרות

מוקד עניין מרכזי נוסף הוא כפר האירוויזיון, המוקם בכיכר העירייה (Rathausplatz). בסיבוב בשטח במהלך סוף השבוע, ניתן היה לראות את הפועלים עמלים על הקמת הבמות והתשתיות עד הרגע האחרון, שכן הפעם הוחלט על צעד חריג: פתיחת המתחם לקהל הרחב תתקיים רק היום. למרות שהשערים נותרו סגורים עד כה, סקרנים רבים כבר פקדו את האזור, מצלמים מבעד לגדרות את ההכנות לאירוע הצפוי להיות הגדול ביותר שידעה העיר. האווירה במקום משלבת בין השקט המתוח שלפני הסערה המוזיקלית לבין הפאסון של עיר אירופאית שמתנהלת בקצב שלה.

על הגדרות המקיפות את מתחם כפר האירוויזיון, בחרו המארגנים להציג פוסטרים ענקיים המצדיעים לזוכי התחרות לאורך שבעת עשורי קיומה. בסיבוב לאורך הגדר, העיניים הישראליות מחפשות באופן טבעי את הנציגים שלנו שכבשו את הפסגה, אך התוצאה מעוררת רגשות מעורבים.

בעוד נטע ברזילי נוכחת בגאווה על הגדר, קשה להתעלם מהיעדרם הבולט של יזהר כהן, גלי עטרי ואפילו דנה אינטרנשיונל – שלוש מהזכיות האיקוניות ביותר בהיסטוריה של התחרות. בתוך עיר שמקדשת מסורת, הבחירה להשאיר את הקלאסיקות האלו מחוץ למיתוג הראשי מרגישה כמו פספוס היסטורי, או לפחות תזכורת לכך שהזיכרון האירופי נוטה לפעמים להתמקד בחדש על חשבון המיתולוגי.

מחוץ למתחמים הממותגים והסטריליים, רחובות וינה שומרים על איפוק מפתיע. בניגוד לערים מארחות קודמות, כאן כמעט ולא ניתן להבחין בביטויים ויזואליים של מחאה פוליטית. אמנם בסיבוב מדוקדק ברחובות הסמוכים ל"שטאדהאלה" ניתן למצוא פה ושם כרזות או מדבקות הקוראות לחרם, אך מדובר בכמות מצומצמת מאוד שכמעט נבלעת בתוך הנוף העירוני. מי שלא מתאמץ לחפש את אותן כתובות, כנראה כלל לא יבחין בקיומן. העובדה שהמחאה נדחקת לשוליים היא סימן מעודד עבור המארגנים, שמקווים שהפוקוס יישאר על חגיגות ה-70.

לקראת הכרעה

הסיבוב בשטח מגלה שווינה 2026 היא עיר שמוכנה לאירוע מבחינה לוגיסטית, אך בוחרת לשמור על איפוק תרבותי. בניגוד לערים מארחות ש"נכנעו" לחלוטין לשיגעון האירוויזיון, הבירה האוסטרית מצליחה להשאיר את התחרות בתוך גבולות גזרה ברורים. עבור עשרות אלפי המעריצים שמתחילים למלא את בתי הקפה והכיכרות, וינה מציעה חוויה אירופית מצוחצחת, שמעניקה את הבמה המכובדת ביותר לחגיגות העשור השביעי. כעת, כשההכנות הושלמו והמיתוג כבר מקשט את פחי האשפה והקירות, העיניים נשואות אל הבמה ב"שטאדהאלה".

ההכנות הווינאיות המדוקדקות, בועות האבטחה והדינמיקה הסוערת של שבועות החזרות יתנקזו לערב אחד של הכרעה. כאשר האורות ב"שטאדהאלה" יידלקו ביום שלישי הקרוב לחצי הגמר הראשון, כל הרעש שמסביב יצטרך לפנות את מקומו לטובת שלוש דקות של ביצוע. נועם בתן, עם הניחוח הצרפתי המהפנט של "Michelle", יעלה לבמה כשיר מספר 10 במטרה להבטיח את מקומה של ישראל בגמר הגדול. בווינה של 2026, שבה הפאסון האריסטוקרטי פוגש את טירוף הפופ האירופי, נותר רק לקוות שהמוזיקה אכן תצליח להיות הגשר שמחבר בין כל הניגודים שחווינו השבוע ברחובות העיר.