אירוויזיון 2026 בווינה אמור היה להיות שנת "החזרת האמון" של איגוד השידור האירופי (EBU), עם תקנון מחמיר שנועד לנקות את הבמה ממעורבות פוליטית ומניפולציות. אלא שבעוד שהצהרות הניטרליות של ראשי האיגוד נשמעות היטב מעל כל במה, המציאות בשטח חושפת אכיפה סלקטיבית שמעלה שאלות קשות.
שתי דרמות חדשות שנחשפו השבוע, מימון ממשלתי גלוי של המשלחת האוסטרלית ואישור תקדימי לשימוש בכלים חיים לפינלנד, מציבות את ה-EBU בנקודת מבחן. בזמן שהדרישה לעמידה קשיחה בכללים מופנית בטון תקיף במיוחד כלפי המשלחת הישראלית, נדמה שכשמדובר במדינות אחרות, ספר החוקים הופך להמלצה בלבד, או כזו שניתן לעקוף באמצעות "אישורים מיוחדים".
תיעוד וידאו מהחזרה של נועם בתן והשיר "מישל"
הדרמה הראשונה הוצתה בעקבות הודעה רשמית שהוציא היום לתקשורת שר התרבות האוסטרלי, טוני ברק, שחשפה כי מאחורי הנצנצים של דלתא גודרם עומד תקציב ממשלתי נדיב. בהודעה נכתב כי השתתפותה של אוסטרליה מתאפשרת בזכות מימון מהקרן הבינלאומית לדיפלומטיה תרבותית ואמנות (ICDAF), שנועד "להגדיל את הגישה לקהלים בינלאומיים". אלא שהניסוח המעונב קיבל תפנית בעייתית כשהשר ברק עבר לדבר "תכלס" על הצבעות.
הוא התייחס לעובדה שמדינות לא יכולות להצביע לעצמן ושיגר קריצה ברורה לאוסטרלים שמעבר לים: "האירוויזיון חוסם את האפשרות להצביע מהמדינה שלך לאמן שלך, אבל זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לעזור. כל אוסטרלי שמטייל או מחזיק במספר טלפון של מדינה אחרת - אתם יודעים מה לעשות".
מתברר שלא מדובר במקרה בודד; גם נציגי העבר Electric Fields ו-Go-Jo נהנו ממימון הקרן הממשלתית, בעוד שהרכב Voyager קיבל בעבר סיוע מממשלת מערב אוסטרליה. בעידן שבו ה-EBU מצהיר על מלחמה ב"השפעה בלתי הוגנת של צדדים שלישיים וממשלות", הקמפיין האוסטרלי נראה פחות כמו קידום אמנותי תמים ויותר כמו מבצע ממשלתי מאורגן להטיית תוצאות.
ההתנהלות האוסטרלית צורמת במיוחד כשנזכרים בביקורת שספגה ישראל בשנה שעברה. בזמנו, ב-EBU לא חסכו במילים נגד מה שנטען כ"מימון ממשלתי" לקידום השיר הישראלי - למרות שבאותה עת המהלך היה מותר לפי הכללים ולא כלל מעורבות של תאגיד השידור.
השנה, לעומת זאת, התמונה השתנתה לחלוטין: מנהל התחרות מרטין גרין הכריז על תקנון מחמיר שנועד "לבלום השפעה לא פרופורציונלית של צדדים שלישיים, כולל קמפיינים בגיבוי ממשלתי".
גרין הבהיר שהתחרות חייבת להישאר "מרחב נייטרלי" שאסור להפוך אותו לכלי פוליטי. אלא שהודעת השר האוסטרלי על מימון ההופעה היא בדיוק סוג המעורבות שהתקנון החדש של 2026 אמור למנוע בפירוש. בזמן שכל תזוזה תקציבית של המשלחת הישראלית נבחנת תחת זכוכית מגדלת מחמירה, מול הודעה ממשלתית רשמית ומימון גלוי של מדינה אחרת - ה-EBU שומר על שתיקה רועמת. נכון לכתיבת שורות אלו, לא התקבלה תגובה מהאיגוד, מה שרק מעצים את התחושה ש"טוהר התחרות" נאכף באופן סלקטיבי למדי.
לראשונה מאז 1998 - נגינה בכלים חיים על הבמה
בגזרה האמנותית, פינלנד רשמה השבוע הישג שרבים לפניה ניסו לקבל - ונכשלו. איגוד השידור האירופי העניק היתר מיוחד ו"נחשק" לכנרית לינדה למפניוס, שתייצג את המדינה לצד פיט פארקונן, לנגן בכינור חי על הבמה במהלך המשדרים. מדובר באישור חריג שבמשך שנים נחשב לבלתי אפשרי להשגה, והוא מגיע לאחר חודש של מגעים אינטנסיביים ובדיקות סאונד מורכבות שהוכיחו כי הפינים מוכנים לאתגר הטכני.
בעוד שמשלחות רבות ניסו לאורך השנים להחזיר את "הנשמה החיה" לבמה ונתקלו בסירוב מוחלט, פינלנד היא זו שמצליחה לסדוק השנה את חומת הפלייבק הנוקשה ולקבל את האישור שיהפוך את ההופעה שלה לייחודית בנוף של 2026.
האירוניה בסיפור הפיני זועקת במיוחד מהזווית הישראלית. האיסור הגורף על נגינה חיה, שהפך את הכלים שעל הבמה לתפאורה בלבד, נכנס לתוקף לראשונה דווקא באירוויזיון 1999 שנערך בירושלים. אז, משיקולי תקציב ומקום, הוחלט לבטל את התזמורת החיה - החלטה דרמטית ששינתה את פני התחרות והפכה את הפלייבק המלא לסטנדרט מחייב מאז ועד היום.
במשך כמעט שלושה עשורים, כל גיטרה, תוף או כינור שראינו היו לא יותר מהצגה ויזואלית לטובת המצלמות. והנה, ב-2026, פינלנד היא זו שמצליחה להחזיר את הגלגל לאחור ולקבל את האישור הנחשק לנגינה חיה - לראשונה מאז שהתזמורת נפרדה מאיתנו ב-1998. זאת דווקא כשהמגמה בשנים האחרונות היא אפילו לבטל את קולות זמרי הליווי ולאפשר למדינות להשתמש במקום זאת בפלייבק.
השאלה הגדולה שמרחפת מעל וינה היא מדוע הכללים שהיו חקוקים בסלע במשך עשורים הופכים פתאום לגמישים עבור מדינות מסוימות. בעוד שהמשלחת הישראלית נדרשת לעמוד באמות מידה מחמירות עד רמת הפיקסל, נדמה שה-EBU מוכן "לזרום" עם דרישות אמנותיות חריגות של משלחות מצפון אירופה או עם קמפיינים ממשלתיים מהיבשת הרחוקה. המושג "אישור מיוחד" הופך השנה למטבע עובר לסוחר, ומעלה את החשד שלא מדובר בשינוי מדיניות מקצועי ורוחבי, אלא בהטבה הניתנת לפי מידת הפופולריות של המדינה במסדרונות האיגוד.
כשספר החוקים הופך להמלצה בלבד עבור חלק מהמשתתפות, הניטרליות וההגינות עליהן מצהיר מרטין גרין נראות שבריריות מאי פעם.
בסופו של דבר, אירוויזיון 2026 בווינה מתעצב כאחד המרתקים, אך גם השנויים במחלוקת, שידענו בשנים האחרונות. בעוד שאיגוד השידור האירופי ממשיך להתעקש על היותה של התחרות "מרחב נייטרלי" ונטול פוליטיקה, המציאות בשטח מוכיחה שבין הצהרות לחוד ומעשים לחוד עובר קו דק מאוד של פרשנות.
בין אם מדובר בדולרים הממשלתיים שמגיעים מהקצה השני של העולם ובין אם אלו מיתרי הכינור הפיני שזכו להיתר נחשק, נראה שהחוקים היבשים הופכים לגמישים במיוחד כשהם פוגשים את המשלחת הנכונות. כעת, נותר רק לראות האם ב-12 במאי בווינה, המוזיקה תצליח באמת לגבור על הדרמות שמאחורי הקלעים, או שמא ה"אישורים המיוחדים" יהיו אלו שיכתיבו את הטון של התחרות כולה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו