"רק שלא יירו עלינו מאיראן ויבטלו הכל": המוזיקאי האהוב לקראת הופעת הענק

כבר כמה שנים כל מי שמכיר את ג'ימבו ג'יי קורא לו בשם שהעניקו לו הוריו - עומר הברון. "זה מתחלק לקבוצות", הוא מספר, מבדיל בין חברים ישנים לחדשים על בסיס לשון הפנייה.

"זה מתחלק לכל מיני קבוצות, אבל אני עונה לכולן בחפץ לב. בשנים האחרונות יש חזרה לשם המקורי. מהרגע שהתחלתי באמת להיות מוכר כג'ימבו ג'יי, הפסקתי להתאמץ להציג את עצמי בשם הבמה וחזרתי לעומר.

"בצבא, וגם אחרי השירות, עוד הייתי במאמץ גדול להגיד לאנשים: 'אני ראפר, קוראים לי ג'ימבו ג'יי, חפשו אותי'. אז הרבה אנשים שהכירו אותי בגיל יותר מאוחר כבר קוראים לי עומר שוב".

במילים אחרות - אחרי 25 שנים על הבמה (עוד מימי התיכון), חמישה אלבומי אולפן, שני אלבומי הופעה ושלל תפקידי משחק בתיאטרון ובקולנוע, ג'ימבו ג'יי כבר לא צריך שיציגו אותו. כאחד הראפרים הפופולריים בארץ, אין לו צורך עוד בפיצוי יתר ובקידום עצמי של המותג שהוא.

כראיה להצלחה שהוא חווה, ב־13 בחודש, בדיוק בעוד שבוע, הוא יופיע בקיסריה - המכה של האמנים הישראלים בעשורים האחרונים. חותמת האישור האולטימטיבית לכך שעשית זאת בגדול. "אני נזהר מלהשתמש במילה 'חגיגי' בקלות", כתב בפוסט בעמוד הפייסבוק שלו לקראת ההופעה, "אבל לשמחתי הפעם אין מילה אחרת".

"אף פעם לא עליתי על הבמה בקיסריה, אפילו לא בתור אורח", מספק ג'ימבו (או עומר) פרט טריוויה מפתיע למדי. "רק הייתי שם כקהל. אני מודה שעד לפני כמה שנים המחשבה להופיע בקיסריה בכלל לא הופיעה ברשימת החלומות שלי".

כי חשבת שזה דבר שכמעט אין לו סיכוי להתגשם?

"קודם כל כן. אבל לא בקטע של צניעות ולהקטין את עצמי, אלא פשוט המוזיקאים שגדלתי עליהם, כל החבר'ה של הרוק־ניינטיז - זה אף פעם לא היה היעד שלהם. גם אם מוניקה סקס הופיעו בקיסריה, הם עשו את זה רק עכשיו, בשנים האחרונות, כי זה נהיה מקום לגיטימי להופיע בו. בתפיסה שלי קיסריה זה שלמה ארצי. כלומר, לא אזורים מוזיקליים שהושפעתי מהם בתור נער, ואת החלומות בונים על המוזיקה ששמעת כשהיית צעיר".

אז יותר דמיינת את עצמך מופיע ב"רוק עצמאות" בחיפה, נניח. כשחושבים על קיסריה, ראפ זה לא הדבר הראשון שעולה לראש.

"לגמרי. אין לי בעיה להופיע מול 10,000 איש, אבל דמיינתי באמת את 'רוק עצמאות'. אני חושב שזה גם קשור להתבגרות של המוזיקה שלנו ושל ההיפ־הופ בישראל בשנים האחרונות.

"ההיפ־הופ פשוט התבגר, הוא כבר לא מה שהוא היה לפני 20 שנה, בטח בחו"ל, אבל גם בארץ. אפשר להלביש אותו בכל מיני צורות ובגדים. הוא יכול ללבוש בגדים רחבים, אבל גם חליפה. זו התבגרות טבעית. לקח לו רגע, אבל הוא התבגר והתבסס".

אלבום פורץ דרך

מעבר לחותמת האיכות שהיא קיסריה, זו תקופה מעניינת ודו־קוטבית משהו בחייו של ג'ימבו. מצד אחד, אלבומו האחרון "הכל טוב", שיצא בינואר האחרון, זוכה מכל עבר לשבחים.

יש מי שמכנים אותו "יצירה שלמה", אחרים הכתירו אותו כ"אירוע תרבותי", וממש השבוע קבעה ביקורת כי מדובר בתקליט שהוא לא פחות מאשר הגרסה המודרנית ל"אפר ואבק", האלבום האיקוני של יהודה פוליקר מ־1988.

מצד שני - בבסיס ההשוואה עומד האלמנט הטרגי שבשתי היצירות: האלבום ההוא של פוליקר חקר באופן כואב את טראומת השואה שליוותה את משפחותיהם של המוזיקאי ושל שותפו ליצירה יעקב גלעד.

ב"הכל טוב" צולל ג'ימבו אל הפצע החשוף שהוא 7 באוקטובר ואל המלחמה שנגררה אחריו, כתושב עוטף עזה שחי בקיבוץ אור הנר. "אני מחבק את הפרגון, שמח עליו ולא אוהב להדוף מחמאות", הוא אומר, "אבל לדעתי, בשביל לדבר עליו במונחים כאלה צריך לתת לו קצת זמן. קיוויתי שכשנשחרר אותו הוא כבר ייצא למציאות של פוסט־מלחמה ויהיה מין תזכורת למה שהיה. אבל הוא יצא והמשיך להתעצב ביחס למציאות. הוא פתאום נהיה אלבום מלחמה גם של הצפון והמרכז".

בסוף יצא לך פסקול מלחמה מחאתי־משהו.

"אני מבין את התפיסה שלו כאלבום מחאה, כי אני מזוהה עם היפ־הופ, ז'אנר שמזוהה עם מחאה. אבל כתבתי אותו כיומן. הייתי מסתובב בכביש 232, מוציא מחברת או טלפון וכותב על מה שאני רואה. המציאות לא נעימה, אבל מבחינתי פשוט סיפרתי את הסיפור של המקום שאני חי בו.

"זה מעניין, כי היה לנו איזה רעיון להגיע לקיסריה כבר באלבום הקודם שלנו, אבל הוא יצא חודשיים אחרי 7 באוקטובר, ולא היתה אז אווירה של לחגוג. אנחנו עדיין במלחמה שלא נגמרת, אבל החלטנו בכל זאת לתת לעצמנו צ'ופר על שהחזקנו מעמד בשנים האחרונות. רק שלא יירו עלינו מאיראן ויבטלו הכל".