עידן עמדי וטונה גרמו לאלפי ישראלים להרגיש כאילו זו מדינה נורמלית

פסטיבל גיטרה בים האדום נערך בסוף השבוע האחרון, על התפר הדק של הנחיות פיקוד העורף ושחרור כל המגבלות. כיאה לאירוע התרבות הגדול הראשון שהתקיים אחרי המערכה מול איראן ולבנון, האמנים שעלו אחד אחרי השני על הבמה הודו על ההזדמנות לחזור ולעשות את מה שהם אוהבים - להופיע, לשמח ולהתפרנס בכבוד.

ואכן, נראה שהעיר לבשה חג ואלפי תיירים גדשו אותה (וכל פיסת חניה פנויה) כדי לשתות בירה, לאכול צ'יפס ולצפות בהופעה תחת כיפת השמיים - חוויה כל כך בסיסית אך לא מובנת מאליה במדינת ישראל של השנים האחרונות. בערב הראשון היו אלה עידן עמדי, בניה ברבי והתקווה 6 שעלו על הבמה במיצג שכולו אהבה: למדינה, לחיילי צה"ל, לעם ישראל ולכל מה שסאחי וחמוד.

ביום למחרת, עם מנועים מחוממים ושמש קצת יותר קופחת, היו אלה ברי סחרוף, יסמין מועלם (שאירחה את מוש בן ארי), אברהם טל (שאירח את קרולינה), דודו טסה (עם הופעה מטריפה של יהודה קיסר) וטונה (שאירח את סימה נון), שלפי שאגות הקהל היה הבחירה המושלמת לסגירת האירוע.

ולמרות הליינאפ המגוון והחגיגי, הייתה נעדרת אחת מרוב ההופעות: הגיטרה, זו שלשמה התכנסנו. חלק מהאמנים שעלו על הבמה כלל לא ניגנו ואצל אחרים בלטו כלי קשת או דרבוקות. גיבורי הגיטרה האמיתיים,ארז נץואבי סינגולדה, הופיעו בכל אחד מהערבים בחצות הליל במועדון הג'ספר האפלולי. האווירה במקום הלמה היטב את המיתרים ואת הביצועים הווירטואוזים של שניים מהנגנים הטובים ביותר שפועלים היום במדינת ישראל. בפתח ההופעה של נץ הוא סיכם את כל מהות האירוע כשאמר: "איך הנוכחות הזו מתיישבת עם הטילים? עד לפני ארבעה ימים ירו עלי". וזו אולי התמצית של סוף השבוע הנפלא הזה ושל הקהל, שהיה צמא לרגע אחד של נורמליות.