הקסם ישנו ואיננו - צרויה להב

ליחסים במילים אין גבולות או מגבלות, פרט לשפה. מילה נכתבת, איכשהו היא נשלחת לצד השני של המסך, ושם היא הופכת לחוויה חיה - שבתורה מחזירה לך מילה, ושוב הקסם קורה, הכל אפשרי במשחק הטניס האינסופי שבין מילים ודמיון.

שנים רבות צרויה להב ואני ניהלנו שיחות מקלדת כאלו. הגעתי אליה לראשונה, בעקבות אנתולוגיה על זמר עברי שכתבתי, ובתוכה חקרתי את אחד משיריה. היא פתחה לי את דלתות נפשה הכותבת, עד הנקודה שבה אמרה לשאלותיי: ״עד כאן - די. את כל השאר אני משאירה לחוויה של מי שהשיר הזה נוגע בו, זה שלו פרטי.״

והשירים שלה תמיד נגעו. היא יכלה לשלח את רומיאו לדרכו, משתאה ותוהה. לאלף נמר עם הידיעה שהסוף נמצא איתנו ישר מהתחלה. להעמיד פני יתומים כדי להשאיר את המציאות מעבר לדלת - מציאות שהיא נמל והיא תהום, ומתגנבת דרך הסדקים ממילא. לעמוד על הגשר הישן ולהתעלם מהעובדה שיש לה חוזה עם מנהל קרקס גדול.

''לוליינית מילולית''

צרויה הייתה לוליינית מילולית. כתיבתה תמיד טיפסה מהיום־יומי אל מרומי אוהל הקרקס. מהטרפז שבאמצע היא ראתה את השגרתי ואת השמימי גם יחד. כך נגעה ביסודות עולם עם סקרנות חוקרת, בנפשות בוערות מצער עם הכלה אינסופית.

כך יכלה לקפוץ בכל שיר מחדש אל הפער שבין האגדות שכה אהבה - רומיאו, פיטר פן הבוכה, אופליה שמתרוממת מהנחל ומחייכת לנפילה, האישה שנישאת בטפרי הנץ, החברוּת כעוגן מול עולם שכולו צועק ורוטט בחוסר ודאות - לבין השגרה שנותרת אחרי שהמסך יורד.

השיחות איתה, כמו שיריה, תמיד התחילו באמצע הדברים. לפעמים חלפו שנים, והשיחה המשיכה מייד, כמו ויתרה על הנימוס וההכרח, כדי לומר: בוא נדבר על מה שחשוב, כדי שהמילים יהפכו מסימנים לסיפורים חיים, חוויות אנושיות, מעשים ומעשיות.

ככותב, היא הייתה לי מורת דרך במרחבי הלא נודע שבין המציאות והכתיבה. על הכל אפשר היה לכתוב ולחשוב ולהפליג בדמיון. רק כשנדדנו בים המילים אל עבר אגדות חייה, צרויה מילאה בהומור את שערי הנסתר, אך השאירה את הכספת מעבר לשער.

לאלבום הסולו שלה קראה "לא אותה אני", כמו מקטינה את גודל המאורע. אך שיריה היו יומן מסע חושפני, היא תמיד הייתה צרויה, שם כה ראוי לדמות מיתולוגית מאגדה ישראלית. והאגדה שלה הגיע רחוק כל כך - מהקיבוץ ועד ה־E Street Band לצידו של ברוס ספרינגסטין. משם אל ההתנסות בחיבור מערב ומזרח עם הברירה הטבעית. אך גם מעל נגינת הכינור, מאחורי השיער הבהיר יכולת להבחין בסף העצב, שיש בה צד שהכיר את שני פני הירח.

די לקרוא את "ימי התום", "פרח", "תפילות הילדים" כדי להכיר את הצד האפל ששכן לצד האגדות שרקמה. אולי בשל כך כתיבתה הכילה כל כך הרבה תוכניות בריחה אקזוטיות - ונציה, דרך המשי, קרקסים וגן חיות, התשוקה לצאת ממה שקיים אל עבר הלא נודע. אך כמו שהכתירה את ספר שיריה - ״ונציה, היא לא מקום אמיתי״. תמיד ידעה שגם הבריחה עצמה היא מלכודת, ואיך לשוב הביתה.

''סיפורים שלמים דרך שירים קצרים''

בכתיבתה, צרויה אתגרה את עצמה למעשה בלתי הגיוני - לכתוב סיפור שלם בתוך שיר קצר. כמה שירים יכולים לתאר יקום שלם כמו "דרך המשי" - להכיר יקום של אישה אחת בשמונה שורות בלבד, סיפור שלם של מפגש, כניעה ושבירה."אגדת האישה והנץ" ו"תוכניות בריחה", "על הגשר הישן" - שירים עם עלילה, דמויות, קליימקס. לא דבר מובן מאליו בשירה עברית, בטח שלא בפזמונאות.

אצל משוררת הפזמון לא באמת היה פער, בין שירים, פזמונים או סיפורים. הכתיבה שלה נבעה מהנקודה שבה הפואטי הפך לשיר ליד האש, סיפורת שזורה במלודיה, שיר פופ או אופרה, הכל יצר מסע שגדול מסך הגדרותיו. בכל פעם שהמילים זרמו בין המקלדות, על שירים, על החיים, היא תמיד הבהירה לי שזה אותו הדבר, רק אחרת. 

רק פעם אחת נתיבי חיינו הצטלבו למפגש אנושי. מייד כשהתהוותה כמו אגדה חיה בעמק רפאים, אמרתי לה - צרויה, תראי מה זה - גיטרה וכנסייה. מפעל סיבים סגור, קפה משונה, הערב שיורד, הבחור שמתפלל והקרקס כאן במתחם. רק נפגשנו ואני מרגיש שנקלעתי לתוך שיר שלך. 

צרויה צחקה - קולה עדיין מהדהד בי מעל אזובי הזמן - לא אמרתי לך כבר? תמיד תשאיר מקום למיסתורין לבלתי צפוי, זה כמו כיוון כמו חידה, זו הדרך הכי טובה לחזור הביתה, מהלא נודע. עכשיו תגיד - כמה זמן יש לנו?