"המטרה שלנו היא שהם לא ישמעו את הבומים"

אחרי שהצטרפה לארגון סיוע אזרחי בחירום עם פרוץ המלחמה, סייעה לילדים, למבוגרים ולנזקקים, הבינה אביב אלוני (26), סטודנטית שנה א' במגמת קול ופרפורמנס בבית הספר למוזיקה רימון, שהיא רוצה להשתמש במוזיקה, השפה שהיא חיה בה, כדי לסייע בשעות הקשות שעוברות על היושבים במקלטים והמפונים מבתיהם לבתי המלון.

כעבור יומיים כבר היתה לה קבוצת ווטסאפ בשם "תו השעה" ובה 50 סטודנטים מכל שכבות בית הספר, שהחליטו להצטרף אליה בביצוע המשימה ולבוא לשמח אזרחים שנפגעו במלחמה או כאלה שמחפשים מחסה במקלטים ציבוריים.

"כשפרצה המלחמה, אני ובן הזוג שלי חיפשנו מקלטים, כי אין לנו מקלט בבניין, ואחרי טרטור של יומיים עברנו לאבא שלו ברעננה. אני התחלתי לנסוע למרכז להתנדב ב'לב 1', ארגון סיוע אזרחי בחירום, שעושים בו כל מיני דברים כמו ללכת לזירות נפילה, לעשות בייביסיטר לאנשים שצריכים, לעזור לאנשים במצוקה, מבוגרים, נכים - כל יום עשיתי משהו אחר", היא מספרת בראיון ל"ישראל היום".

"ואז הרגשתי שאני רוצה לעשות משהו שקשור למוזיקה, משהו שאני עושה ביומיום שלי ונהנית ממנו. שלחתי הודעה אחת לחבר'ה שלי מרימון, שבה שאלתי אם הם רוצים להתנדב ולשמח אנשים במלחמה, ולבוא איתי.

"שלחתי הודעה נוספת בקבוצות של 'לב 1' ושם אמרתי שאנחנו קבוצה של סטודנטים שרוצים לשמח, וככה בפחות מיומיים יצרתי רשת של אנשים שצריכים אותנו, ומתקשרים אלי, ורשת של אנשים שרוצים להצטרף אלי".

ומה אתם בעצם עושים?

"מגיעים למיקום שידוע מראש - אתמול, למשל, היינו בחניון הבימה ואחר כך במלון שאליו פונו אנשים שאיבדו את הבית שלהם במתקפת הטילים - ואנחנו פשוט מנגנים ושרים, ואנשים מצטרפים אלינו, חלקם מבקשים שירים.

"כשיש אזעקה, אנחנו יורדים איתם למטה, שם מתפתח מעגל שירה גדול, אנשים מצטרפים למעגל הג'אם, שהופך להיות מעורבב עם אנשים וסטודנטים. למלונות שאליהם פונו אנשים הגענו כבר כמה פעמים. שרים, מנגנים ועושים איתם ג'אם, וכבר נוצרה היכרות אישית עם האנשים שנמצאים שם".

אתם לא מפחדים?

"אני פחות או יותר מאז 7 באוקטובר מתנדבת, אבל יש אנשים שלקח להם יותר זמן לצאת מהבית. לחלק מהם היה יותר קשה, בסוף זה לצאת מהבית ולעשות משהו שאין בו ודאות - או שתהיה אזעקה בדרך, או שנגיע למקלט ולא יהיה שם אף אחד - ואני אומרת לכל מי שמצטרף אלי שצריך לקבל את זה שאולי תהיה אזעקה, ואולי נגיע ולא יסתכלו עלינו, וזה בסדר.

"הגעתי לחניון הבימה לפני יומיים ב־12 בצהריים והיה ממש ריק. ישבתי וחיכיתי, פרסתי סביבי הפתעות לילדים, חיכיתי, ולא קרה שום דבר", היא צוחקת, "אנשים הסתובבו שם, אבל זו היתה שעה של 'בוהוריים'. הבנתי שזו אולי לא שעה טובה להגיע והחלטתי לבוא בשעות אחרות. הבנו שאל החניונים צריך להגיע בערב ואל בתי המלון בכל שעה שנרצה - זה תמיד עובד".

בזכות המוזיקה

היא שרה, מנגנת בפסנתר ובימים אלה גם מלמדת את עצמה לנגן בגיטרה. "אני יוצאת בדרך כלל עם גיטריסט, אבל בשבוע האחרון אני לומדת לנגן בגיטרה, יש שירים קלים יחסית שאני מצליחה לנגן בעצמי, אבל אמרתי לחבר'ה שלי בצחוק שלא יסמכו עלי שאהיה חלק מהנגנים בקרוב. מה שיפה זה שבכל פעם חבר מביא חבר, אנשים שמנגנים בכל מיני כלים, ולפני כמה ימים היתה איתי מישהי שמנגנת בחליל צד".

את מצליחה להרגיש את הכוח שיש במוזיקה?

"המוזיקה היא מה שהוציא אותי מהבית. זה נותן לי חופש וזה עושה לי שמחה בלב בכל פעם לראות אנשים מגיבים למוזיקה. לי יכולות להיות הרבה תגובות שונות למוזיקה, אני יכולה להיות מאוד רגישה לזה, לכיוון השלילי והחיובי, וכשאני רואה אנשים שפתאום מתוך השקט מגיבים - זה מרגש.

"בהתחלה האנשים רגע בשוק, יש דממה. זה הרגע שאני הכי מפחדת ממנו, השקט הזה במקלט, אנשים מדברים זה עם זה בלחישות, ואז הם מתקרבים אלינו, מבינים שעומד לקרות משהו. אנחנו מתיישבים עוד לפני סוף האזעקה, כי המטרה שלנו היא שהם לא ישמעו את הבומים, שהם ישימו לב למשהו אחר.

"אנחנו מתחילים לשיר ואז מתחילים להצטרף אלינו. אני רואה תגובות שמתחילות מ'רגע, רגע, מה קורה פה', ועד לזה שכולם, גם אלה שישבו על הכיסאות בפינות, מתקדמים לאמצע, שם אנחנו מתיישבים כדי לייצר עניין. כשאנחנו מתחילים לשיר, אנחנו בדרך כלל מתחילים לנגן חלש, בקטן, יש לי כמה שירים ששרים אותם עדין, ואז זה גדל כי אנשים מתחילים למחוא כפיים או ששרים יחד איתנו".

"מתגעגעת ללימודים"

יש שירים שאנשים מבקשים? בקשות שחוזרות על עצמן?

"כן, את השיר 'עולם משוגע' של טונה מבקשים המון, וגם את 'אינך יכולה', 'זה הכל בשבילך', 'מתוק כשמר לי', 'שיר המכולת'".

עד כמה את מתגעגעת לחזור ללימודים ברימון?

"אני רגילה להיות בספק וחוסר אמון, מורידה ציפיות, אולי זה מרגיע אותי ככה, כי חוסר הוודאות יכול לחלחל אלי בקטע לא טוב, אני יכולה לשבת בבית ולהיכנס ברגע אחד לדיכאון. ב'עם כלביא', ביומיים הראשונים זה מה שקרה לי, הראש שלי רץ למקומות הזויים, ואז אני מוציאה את עצמי מהבית וזה מפסיק.

"אני מאוד מתגעגעת ללימודים ולא יכולה להפסיק לחשוב על זה. העובדה שאנחנו רואים זה את זה בתקופה הזאת ממלאה אותי בצורה שאני לא יודעת להסביר, כי לשיר ולנגן זה משהו שחסר לי".