הזמרת המפורסמת והמוערכת על AI: "אין תחליף לאנשים אמיתיים"

את סיבוב החורף האקוסטי החדש שלה "דואו", עם המוזיקאי ושותפה לדרך ערן ויץ, תצייןרונה קינןבפסטיבל החורף ה־8 שלהיכל התרבות תל אביב, שיתקיים בתאריכים 25-28 בפברואר ויכלול 15 מופעים בסופ"ש מוזיקלי אחד, לציון 68 שנה להקמת ההיכל.

במופע שלה (27 בפברואר) קינן תעבור בין התחנות בדרכה המוזיקלית העשירה - מהשירים באלבומי הסולו, דרך אינטרפרטציות לקלאסיקות ישראליות שבחרה בקפידה ושירים שתרגמה, ועד יצירות חדשות שטרם ראו אור.

"אני כבר לא ילדונת", היא צוחקת כשאני תוהה מה פתאום היא כבר בשלב הסיכומים. "ייתכן שאווירת הסיכום נשארה מהחגיגה של 20 שנות יצירה, מהשנה שעברה, אז עשינו סוג של סיכום ביניים. אני חושבת שכל מופע עובר דרך תחנות משמעותיות ברפרטואר של כל יוצר, ומבחינת הרפרטואר שלי יצא לי לעשות יחסית דברים מגוונים, אז יש שם גם קאברים וגם שיתופי פעולה, דואטים שיצאו מתוכם, וגם יש כבר שבעה אלבומים מאחוריי, אז יש איזו מסה של תחנות לבחור מתוכן. מבחינתי, עיקר העניין במופע הזה הוא האלמנט הביצועי שלו ופחות הרפרטוארי".

תסבירי.

"זה מופע שבמרכזו הגיטרה. אני חוזרת, אחרי הרבה שנים שבהן הופעתי בפורמט סולו או בלהקה, לערן, פרטנר ותיק שלי והגיטריסט האהוב עלי בארץ וייתכן שגם בעולם", היא צוחקת. "שנים היינו יחד על הבמה בפורמט של דואו, ואנחנו חוזרים לשם בזווית קצת אחרת. אמרנו, בוא נעמיס את הבמה בכמה שיותר גיטרות ונראה מה יוצא, אז נוצר מופע שבאמת נותן איזו תצוגה כזאת של שמונה גיטרות על הבמה.

"אנחנו הולכים מהקטנה אל הגדולה, רק אנחנו מנגנים, מחליפים כלים, גיטרות מיני קטנטנות, גיטרה חשמלית ואקוסטית, וגם כלים נוספים שהכנסתי פנימה כי לא התאפקתי. אז זה מצחיק, כי זה כאילו מופע קומפקטי אבל עם כמות הציוד הכי גדולה שהיתה לי אי־פעם, והדגש הוא איך נותנים לשירים האלה חיים מחודשים".

השנתיים האחרונות הציפו שוב את גלי הנוסטלגיה, ההתרפקות והכמיהה לחיבוק ולאינטימיות. נדמה שבמופע כזה זה בדיוק מה שהקהל יקבל.

"לגמרי, אני מתחברת לכך מאוד. אנחנו רוויים לגמרי, ואני חושבת שככל שהמצב נהיה רועש יותר, כך האקלים רועש יותר. יש את הכניסה של ה־AI, והתחושה היא שהמאפיינים האנושיים של החוויה התרבותית שלנו הולכים ומיטשטשים עד כדי כך שאתה לא יודע להבדיל. יש דברים גנריים כל כך שנשמעים כאילו הבינה המלאכותית עשתה אותם, ויש מין אובדן של בוחן המציאות, שמערער מאוד.

"יש משהו בהופעה חיה, על אחת כמה וכמה 'פשוטה', שזו גם תמיד נטיית הלב שלי, אולי כי למדתי תיאטרון. כי מה ששחקן יכול לעשות על הבמה עם הכלי שלו, שזה הגוף והקול, ואולי כיסא, הוא עולם ומלואו. ברור שאפשר להשקיע בתאורה ובתפאורה, ואני אוהבת גם את זה, את ההופעות הגדולות והמסכים, אבל זה כיף לתת לשירים ולביצועים לדבר, לחיות בכל פעם מחדש. זו הופעה בלי פלייבקים, היא אולד סקול".

אלבום חדש בדרך

אפרופו הכניסה של ה־AI לעולמנו, יש מקצועות שהוא כבר מייתר. כמוזיקאית, עד כמה זה מטריד אותך?

"תיאורטית אני לא מפחדת במובן הזה שאני לא חושבת שזה מוקצה, ואם אזדקק לו ככלי עיבודי אשתמש בו כמו שהשתמשתי בטכנולוגיות אחרות, אין לי בעיה. אבל אני קוראת ועוקבת ורואה שזה מעלה המון סוגיות אתיות כבדות משקל.

"וגם ברמה האישית, הכי בסיסית, התעייפתי די מהר מהנוכחות של הדבר הזה בחיים. זה יחליף הרבה מאוד שירותים של מוזיקה, בכל התחומים, ויש דברים שיהיו הרבה יותר קלים, ועובדה שחברות שמשלבות הייטק ומוזיקה כבר משנות את פניהן - אבל אני לא חושבת שיש תחליף לאמנות ולאמנים אמיתיים".

בקרוב ייצא אלבום חדש שלך. עד כמה מה שעברנו פה בשנתיים האחרונות ייכנס לתוכו?

"זו שאלה טובה, כי זה בדיוק מה שמעסיק אותי בחודשים האחרונים סביבו. האלבום מורכב גם מהשירים שנכתבו לפני 7 באוקטובר, חלק גדול מהם, וחלק נכתבו אחרי.

"אני מאוד נזהרת בדרך שאני ניגשת לעניין הזה, כי כאילו מתבקש להוציא אלבום שהוא פוסט 7 באוקטובר, אבל אני לא מרגישה שאני יכולה ברמה האישית להקדים את המאוחר. אין לי עוד מחשבות סיכום, יש לי פה ושם שירים שנוגעים בשוליים של הנושא.

"לדברים יש נטייה, אצלי לפחות, להיות מעובדים לאט־לאט. יצאו לאחרונה הרבה אלבומים ישראליים שעוסקים בנושא, ואני משאירה לעצמי את החירות האמנותית לעסוק במה שהשירים עוסקים, לא לכפות על השירים שום דבר שהם לא יכולים לשאת".