כספי כחייל בלהקת פיקוד דרום. צילום: חנני יעקב

מתי כספי: האיש שהיה חופשי ממוסכמות

המוזיקאי היה ציפור דרור; הוא ברח בקורונה אבל גילה מהר שהמוזיקה שלו שייכת רק לישראל • מסשה ארגוב דרך לאונרד כהן ועד השירים החריגים על המלחמה - אמנון לורד על האיש שהגדיר את הזמר העברי

כשנפרדים מאדם וממוזיקאי כמו מתי כספי, זאת תמיד הזדמנות לחשוב על עצמנו. על האנחנו הכללי, הקיבוצי וכו', וכמה היינו ומה יפינו. השיר הראשון שביצע ושבזכותו התפרסם כחייל בלהקת פיקוד דרום, מבלי לדעת את זהותו, היה "יד ביד יחפים נצעד" ("עלומים"). זה היה במחזור הראשון שלו בלהקה בשנת 1968, ויחד איתו שרה חברת הלהקה בהירה שלום.

כך, ככל שנעשה מורכב ומתוחכם יותר ביצירה המוזיקלית הפזמונאית שלו, הוא תמיד נשאר ישראלי שגדל בחניתה, למרגלות הגבול הקשה והמסולע של לבנון. אתמול יצאו הסדינים המשמימים מטעם דוברי הממלכתיות הסובייטית, וכל האתרים התנבאו באותו נוסח שכולל את האמירות החשובות של הנשיא והשר.

אבל לגבי מתי כספי חובה להזכיר שהאיש היה ציפור דרור אמיתית, אדם שלא היה כבול למוסכמות, כפי שאמר לי אחד המבינים בזמר העברי, חזי עמיאור. זה הוביל אותו לברוח לאיטליה בזמן הקורונה, אבל הוא גם הבין מהר מאוד שהבית נמצא רק כאן, בישראל.

ארונו של מתי כספי מגיע לרחבת בית האופרה %2F%2F פז בר

בכלל, היה מוזר שהאיש שהיה אחד הנדבכים של המוזיקה המקורית שצמחה כאן ב־60 השנים האחרונות, חושב על חיים אחרים במקומות אחרים. אבל ברור שהחופש היה הדבר החשוב בשבילו. היה לו חשוב גם להגיד את הדברים החריגים שלו על המלחמה.

אני אוהב דווקא את השיר הפינתי שלו, שאת מילותיו כתב יענקל'ה רוטבליט, "אלוף משנה במילואים". לפי החרוזים והמסרים אפשר להבין מתי בערך נכתב השיר, אף שיצא בתקליט משנת 1974. השיר שמכיל את השורה "זה קצת כואב ולא נעים", ואיזו בקשת קפה ו"עשי טובה", יושב באווירת השנים שלפני מלחמת יום הכיפורים.

כשיצא התקליט עם השיר, אלופי־משנה במילואים חזרו מאוד לעניינים בעקבות מלחמת יום הכיפורים. מתי כספי באופן מוזר בכלל לא מזוהה בזיכרון עם ימי 73', ורק בשנים האחרונות, כשפותח המוטיב של "לאונרד כהן בנתיבי מלחמת יום כיפור", התחבר כספי בדיעבד לאותה מלחמה. מתברר שהוא ליווה את כהן במסעותיו - והצילומים מהתקופה מעידים.

תקליטים של מתי כספי בביתו של ישראל אוחנה, צילום: אורן בן חקון

שירי המולדת של העבר הקדום הפכו אצל כספי לשירי הילידיות, שהניבה השותפות עם אהוד מנור או העבודה עם יהודית רביץ. הרי בלי "לקחת את ידי בידך" אנה אנו באים. אי אפשר להתעלם מהעובדה החותכת שמגדירי המוזיקה הישראלית משנות ה־70 והלאה היו בני קיבוצים, מתי כספי, שלום חנוך ולידם מאיר אריאל. שירים שבין בנימינה למשמרות. הם היו המצוק שאליו התנפצו גלים של יוצרים מקוריים, למשל זוהר ארגוב, צביקה פיק או להקות הקצב מרמלה.

ממש עצוב להיפרד ממנו, אמר לי מוזיקאי מלומד: "כספי המשיך והרחיב את דרכו של סשה ארגוב. חיבור עמוק בין מילה, מלודיה והרמוניה חיה. שילוב בין ג'אז, ברודוויי ומוזיקה דרום־אמריקנית. הוא שט על הגלים שבין באך לאנטוניו קרלוס ז'ובים. הקצב שלו נשען על סינקופות ותחושת זמן גמישה. כזמר, הוא היה בעל שמיעה פנומנלית משולבת בקול חם ומדויק, שמשדר פשטות ואנושיות. מוזיקאי ענק".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...