"יש המון רגעי חסד ואנשים טובים בעם הזה, שנותנים כוח להמשיך"

כששי צברי מתבקש לתאר את המשמעות שנושאת ההופעה המתוכננת שלו ביום רביעי הקרוב (28 בינואר) בתל אביב, הוא נשמע נרגש אפילו יותר מהרגיל.

על במת מועדון הרדינג יארח צברי שני אייקוני זמר ישראלי ים־תיכוני, בדמותם של יהודה קיסר ואבנר גדסי האגדיים. ואף שלא תהיה זו הפעם הראשונה שהוא יפגוש בהם על במה אחת, החשיבות של שני אלה בהתפתחותו כאדם וכמוזיקאי בעצמו מורגשת באופן שבו הוא מתאר אותם. באופן מעניין, יש שיתארו גם אותו בדיוק באותו האופן.

"זה מרגש אותי בכל פעם מחדש, כי הם באמת אמני־על כאלה", הוא אומר. "למרות הבדלי הגילים בינינו, הם ממש מלאי חיים, דלוקים על מוזיקה, כיף לעבוד איתם והם מתעקשים על הפרטים. חשוב להם שהכל ינוגן נכון ושהשירים יישארו כפי שהם. זה מיוחד לחלוק במה עם אמנים כאלה. לא צריך אותי בשביל לדעת שזה יהיה ערב מיוחד".

היית מגדיר אותם כגיבורי ילדות שלך?

"אני לא יודע אם ילדות, אבל בגיל מסוים בחרתי שהם יהיו גיבורים שלי. ברגע שעמדתי על דעתי המוזיקלית הבנתי שהם חוללו מהפכה, עשו משהו מדהים בעיניי: הם הצליחו לחבר בין עולמות בצורה מאוד טבעית, שאף אחד גם לא חשב עליה קודם. אף אחד לא בדיוק הבין עד כמה הם מחברים בין עולמות. באלבום הראשון של אבנר גדסי יש כל כך הרבה השפעות מוזיקליות, המון עולמות, וזה כל כך מעורר השראה. והאלבום של 'צלילי העוד' שיהודה קיסר השתתף בו היה ממש אלבום שנשאתי אליו עיניים, הוא מודל בשבילי של איך לעשות מוזיקה. יש בו חיבור של כל מיני סוגים של מזרחיות, יחד עם סוגי ישראליות וסוגים שונים של רוקנרול, עם פסיכדליה וסינתיסייזרים. איזו אפלולית מזרחית מאוד יפה ומקורית. זה ממש מדהים אותי".

בראיון שהעניק צברי לכותב שורות אלה לפני כ־11 שנים, הוא תיאר את אלה הפוקדים את הופעותיו באופן הבא: "הקהל שלנו מאוד מגוון. מגיעים לראות אותנו מגיל 16 עד גיל 60. הופענו מול חילונים, דתיים, הורים, סתם חבר'ה צעירים, היפסטרים. הופענו בפסאז' בתל אביב מצד אחד, ומצד שני במרכז המסחרי של ירוחם. הופענו בתחנת דלק במושב אמונים שליד אשדוד, בפסטיבלים 'אינדינגב' ויערות מנשה, ובמרכז המסחרי של מצפה רמון".

נראה שחיבור בין עולמות ומגזרים הוא דבר שמאפיין גם את היצירה וההופעה של צברי. "זה לא השתנה בכלל וזה משמח", הוא אומר.

לא בחרת במקרה להגיד את מה שאמרת על גדסי וקיסר. אתה מדבר ממקום של הזדהות.

"אני חושב שזה מה שצריך לעשות בישראל, בטח ב־2026, כשאנשים הרבה פעמים מתעקשים על הזהות שלהם ולא רואים את המכנה המשותף. אני מרגיש שאנשים שבאים לראות את ההופעה שלי הם כאלה שמתרכזים במכנה המשותף בינינו, ולא במה ששונה. וגם אני הייתי מעדיף לחיות בישראל כזו, שפשוט רואים בה זה את זה באור טוב.

"הקיום של המדינה הזאת הוא כל כך פלאי ומדהים ולא מובן מאליו, שאתה חייב לעשות איזה מאמץ כדי לחיות פה. ואם המאמץ הזה אומר שאתה צריך לוותר מעט על משהו ולהתרכז במה שדומה בך ובשכן שלך, אני בעד שתעשה את זה. אני עושה את זה".

"המון רגעי חסד"

אגב, באותו ראיון עבר אמר צברי ש"כל המוזיקה הישראלית היא מוזיקה מזרחית". הוא כבר לא לגמרי מסכים עם הקביעה הזו. "כיום לא הייתי אומר את זה", הוא מפתיע, "כי קל להבין זאת לא נכון. אני חושב שכיום אנחנו הרבה יותר שלמים עם הזהות שלנו ויכולים להשתחרר מלהגדיר את עצמנו בצורה כל כך אינטנסיבית, בניגוד ללפני עשר שנים. כיום ברור לנו יותר מי אנחנו ומה אנחנו רוצים לשמוע, במיוחד הדור הצעיר. ההגדרה העצמית שלנו, בתחושה שלי, הרבה יותר ברורה".

אולי גם למלחמה שהתנהלה כאן בשנתיים האחרונות יש קשר לכך. היא גם מחלחלת בימים אלה, באופן בלתי נמנע, אל חומרי האלבום החדש שצברי אוסף כעת, השלישי במספר. אלבומו הקודם, "בוא הביתה", יצא חודשים ספורים לפני 7 באוקטובר, ואף שעל הנייר שיריו היו אמורים לתת הרגשה שהם שייכים לתקופה, לזמנים, אפילו לעידנים אחרים, המלחמה העניקה להם פרשנות אקטואלית וכמו עיצבה אותם מחדש בדמותה.

"האמת היא שהרבה שירים בו הדהדו בזמן המלחמה, למרות שהוא נוצר לפניה", הוא אומר, "גם השיר 'בוא הביתה', שבאופן מובן ממש הרבה אנשים התחברו אליו בהקשר של החטופים, וגם 'לב כנוע' ועוד כל מיני שירים. הם ליוו הרבה אנשים בזמן המלחמה.

"אני מקבל המון סרטונים של ילדים שמקדישים להם את השיר 'דע'. קיבלתי כמה וכמה סרטונים מרגשים של מילואימניקים שמגיעים ליום ההולדת של הילדים שלהם ומקדישים להם את השיר הזה. הוא מדבר על רגעים בחיים שבהם דברים משתבשים. שרתי בזמן המלחמה בהלוויות, באזכרות, בשבעות. יש פצועים שאני עוד בקשר איתם, אנשים מדהימים. קרה יותר מפעם אחת ששרתי לאדם פצוע שהייתי בטוח שזהו, הסיפור שלו נגמר, ואחרי שלושה חודשים קיבלתי סמס או הודעה והבנתי שהוא החלים או חזר למילואים. יש המון רגעי חסד וכל כך הרבה אנשים טובים בעם הזה, שעושים הרבה טוב אחד בשביל השני. זה מעורר השראה ונותן כוח להמשיך".