"לא האמנתי לאיזה מצב המוזיקה תגיע. עם ה-AI זה מביך"

לפני קצת יותר מעשר שנים שמוליק בודגוב חשב להפסיק הכל ולמצוא לעצמו חיים חדשים מחוץ לעולם המוזיקה.

אחרי עשורים רבים שבהם נחשב לאחד מגדולי הגיטריסטים הישראלים ולשם דבר ביצירה המקומית, הוא הרגיש שזה הזמן לתלות את הגיטרה. לא בהכרח מבחירה. "עזבתי את המקצוע הזה, אמרתי 'אני לא רוצה יותר'", הוא אומר היום.

ספוילר, למי שלא הבין: הוא עודנו כאן, חי, מנגן ובועט. "הרגשתי פתאום בקצות האצבעות את חוסר העניין והזלזול בצורך שלי כגיטריסט", הוא מספר. "לא האמנתי לאיזה מצב המוזיקה תגיע. עולם המוזיקה הבין בשלב מסוים שנגנים זה צרות, כי אתה צריך לשלם להם, וכמה שנים אפשר להסתדר בלי נגנים. אנחנו היינו גם המעבדים של השירים, היו לנו משמעות ונוכחות, עוצמה והשפעה. עכשיו אין את הדברים האלה.

"חברים מוזיקאים שלי אומרים לי 'אני עומד על הבמה ואני סטטיסט'. הם לא מנגנים, כי המחשב מנגן בשבילם. משהו נורא השתנה. אין כבר דבר כזה 'סולו צוקים' או סולו גיטרה".

בודגוב מדבר על עידן מלכות המפיק המוזיקלי, שבמסגרתו מחשבים וסמפלים החליפו את הנגינה החיה. עבור דורות חדשים נראה שהגיטרה, מהכלים המרכזיים במוזיקה במשך עשורים רבים, הלכה ואיבדה מהרלוונטיות שלה, וזה גרם לגיטריסט שחתום על כמה מסולואי הגיטרה הקלאסיים והזכורים ביותר כאן לתהות על מקומו בתעשייה.

"זה גרם לי להרגיש שאני לא רוצה יותר ושאני לא מחובר למוזיקה", הוא אומר. "ויחד עם ה־AI זה פשוט מביך ומבהיל. אני חושב שבתוך 15-10 שנה בני האנוש לא ינגנו על כלי נגינה בכלל".

ניגן עם כולם

אבל בודגוב - שבאמת לקח צעד אחורה, פתח חנות בוטיק לגיטרות בתל אביב והתרחק מהבמות - בכל זאת חזר אליהן, כדרכם של מוזיקאים ותיקים. לקראת גיל 70 הוא יצא לסיבוב הופעות שמשלב נגינה (חיה, מן הסתם) וסיפורים מהמורשת המפוארת שיש לו במוזיקה הישראלית. בין צלילים מוכרים למורשת קרב, בודגוב מרתק את הקהל באמצעות סיפורים, סודות ואנקדוטות משנותיו כאחד האנשים המשמעותיים ביצירה כאן, גיטריסט שצליליו מלווים דורות שלמים של ישראלים.

מימיו ב"הצ'רצ'ילים", דרך עבודה עם אמנים כמו מתי כספי וריקי גל ב"מה זאת אהבה", שלמה ארצי ואלבומיו הקלאסיים "חום יולי־אוגוסט" ו"כרטיס ללונה פארק", מרגלית צנעני ו"חומות חימר", יגאל בשן ב"סיוון", עוזי חיטמן, אריאל זילבר (כחלק מלהקת ברוש), ועד זוהר ארגוב ולהקת היהודים באלבומם פורץ הדרך "מציאות נפרדת" - שמוליק בודגוב בנה גוף עבודה מרשים, שחולש על שלל ז'אנרים וסגנונות. צלילי הגיטרה שלו הם פסקול חיים של אומה שלמה, וזה אך הגיוני ששנות העבודה הרבות עם המי ומי של המוזיקה בישראל יולידו לא מעט סיפורים מעניינים שהקהל שפוקד את הופעותיו שותה בצמא. "אני עובר מסע מאוד מרגש, זו מין מתנה שלי לגיל 70", הוא אומר.

אתה מרגיש שהמופע הזה הוא סוג של סיכום קריירה או תזכורת?

"בכלל לא סיכום, אני מרגיש שזו פריחה. אנשים מגיבים למופע ואומרים 'וואו, שכחנו את השיר הזה, את הסולו הזה'. אני התברכתי כי זכיתי להנציח פה בתרבות שלנו כמות גדולה של סולואים שכל בן אדם מכיר. 'סיוון', 'עוד סיפור אחד של אהבה' של שימי תבורי, למשל. אני מנגן את הדברים האלה עכשיו, ואנשים מבינים את העשייה של נגן הגיטרה. אז אני בעצם אומר שבאתי 'לקלקל' להם, לכל המחריבים של המוזיקה, להראות להם ולהזכיר לקהל למה מתכוונים כשאומרים שהיה פה פעם שמח. אני בא להראות לאנשים שהיו פה פעם מוזיקאים. עד היום אני פוגש אנשים שאומרים לי 'בזכותך התחלתי לנגן על גיטרה'".

יש מי שיגיד שמה שקרה במוזיקה הוא אבולוציה ושאין טעם להתווכח עם תהליך טבעי.

"סבבה, שיהיה להם כל טוב. לי קשה לשמוע מוזיקה עכשיו. כשאני הולך להופעות של זמרים חדשים אני רואה שעה וחצי של רקיעות רגליים, שאגות קהל ושירה בציבור. אין שום דבר שמזכיר הופעה כמו שאני הכרתי. אני שמח שיש לי מתנה משלי ושיש לי גם עיבודים חדשים. אני מספר את הסיפורים המרתקים של תעשיית המוזיקה".

שמוליק בודגוב יסיים את סיבוב יום ההולדת שלו בשתי הופעות חגיגיות של "הגיטרה של בודגוב - תמונות בחיי", ב־17 בינואר בזאפה חיפה וב־31 בינואר בזאפה הרצליה.