"השייכות הבינלאומית התרופפה ונסדקה עם הטרנדיות של השנאה"

בשנים האחרונות הילה רוח היא אחת הנשים המובילות במוזיקת האינדי בארץ, מאז סומנה לפני יותר מעשור עם אלבום הבכורה שלה, "רופאה במערב", כאחת היוצרות המבטיחות והמסקרנות.

דרך "מוזיקה לפרסומות" הבועט ו"בת ים", אלבומה האחרון, רוח הוכיחה שהבטחות צריך לקיים וקיבעה את מעמדה. בשנה האחרונה עלתה לכותרות גם כשחקנית בתפקיד ראשי בסרט עטור השבחים "חלב", שזיכה אותה במועמדות לפרסי אופיר על המוזיקה לסרט, ושלח אותה לפסטיבל טאלין היוקרתי, שם ניצלה את הבמה לדבר על החזרת החטופים.

היום היא מוציאה את "טבע", שיר חדש, סינגל ראשון מאלבומה הרביעי, "שחור זוהר", שייצא בתחילת חודש מארס בעיבוד והפקה מוזיקלית: גילברט ברויד (מופע צאת האלבום ב-21 במארס בבארבי). מדובר בבלדה מרגשת שגם תועדה בקליפ פסטורלי שביימה מאיה קניג וצילם עמית יסעור, שעבדו עם רוח על הסרט "חלב". את האלבום, שעליו עבדה כשנתיים עם המפיקים גילברט ברויד ואורי קוטנר, היא מתארת כאלבום הכי אמיץ וישיר שלה אי פעם, ובראיון ל"ישראל היום" היא מסבירה למה.

"'טבע' הוא לא בדיוק השיר שמייצג את הצד הזה באלבום", היא מחייכת, "הוא כן מייצג את האומץ שלי לגעת בעולמות הפופ, אולי, אבל באופן כללי אני מרגישה שבעבודה על האלבום הלכתי למקומות הקיצוניים בכל המובנים, גם במובן הכי פשוט, כן וישיר. למתוח את גבולות האוונגרד, גם רגשית, וזה חד־משמעית האלבום הכי אמיץ. המטרה שלי בכל פעם היא לקלף משהו, ויש באלבום הזה קילוף רב, לא היתה ברירה בתקופה הזאת".

כלומר, התקופה הקשה הזאת תיכנס לאלבום?

"זה לא יכול לא להיות שם. האלבום נכתב ונוצר כולו בזמן המלחמה, והוא מאוד מסתכל החוצה, שם את הנפש של האדם בזמן שקורים בחוץ דברים ממש מפחידים ונוראיים. האלבום מסתכל על שתי המלחמות, על זאת שבחוץ ועל זאת שבפנים. כשפרצה המלחמה בכלל לא רציתי לשמוע על מוזיקה, ובסוף היא עזרה לי. כולנו מכירים את הקלישאה שמוזיקה מרפאת, ובשנים ההארדקור שעברו על כולנו אני מרגישה הכי בת מזל בעולם שיש לי את האמנות".

בשנה האחרונה מצאת את עצמך גם במגרש של הקולנוע, תפקיד ראשי שאיתו נסעת מעבר לים בתקופה שבה אמנות ישראלית הפכה לפרסונה נון־גרטה.

"זה מטורף שהחטופים חזרו. ברור שאנחנו מחכים לחטוף האחרון, אבל זה מטורף כי היה שלב שבו היתה הרגשה שזה אף פעם לא ייגמר. הכל כל כך שבור ומסוכן כל הזמן, ולנסוע לפסטיבל כמה חודשים אחרי שהתחילה המלחמה היה מאוד משונה. היה תלוש ומוזר לייצג את ישראל עם כל השנאה כלפינו, שצצה בהגזמות דווקא בחוגים הכי אמנותיים וליברליים.

"באופן כללי המקום הזה של המשחק הוא ממש מוזר ולא דבר שתכננתי שיקרה. אני לא ממש עושה אודישנים, לפעמים מזמינים אותי. אני מרגישה שאני יחסית בעייתית", היא צוחקת, "אבל זה כי אני במקום ממש מעניין עם הדבר הזה. עד שלא הצטלמתי לסרט ופגשתי את עצמי בלצלם סרט לא הרגשתי כלפי זה תחושות, ואז כשעשיתי והרגשתי שאני אוהבת את זה - זה היה מבלבל".

וזה פותח תיאבון?

"מאז הצטלמתי פה ושם למשהו בקטנה. וכן, זה פתח תיאבון. אני מאוד נהנית מזה, הטוטליות הזאת עושה לי את זה ממש. אבל לכי תדעי מה יהיה עם עולם הקולנוע במדינה הזאת, אלה אזורים מאוד מדכאים שאנו נמצאים בהם עכשיו. זו תקופה מאוד מלחיצה באופן כללי לעשות אמנות פה".

"אמנות שמעניינת אותי"

חשבת לוותר? לעזוב את המדינה?

"יש שיר או שניים באלבום בנושא הזה, והאמת היא שפעם הייתי עושה טורים, היה אכפת לי מזה, רציתי שהמוזיקה שלי תגיע לכל מיני מקומות, ועכשיו אני בדיס על זה. כל מה שמעניין אותי זה פה, אני כותבת בעברית, זה הדבר שלי יותר מכל. היתה לי פעם שייכות לקהילה בינלאומית, וזה מאוד התרופף ונסדק עם כל הטרנדיות של ההייט. לפני הכל אני ישראלית ויהודייה".

את מוגדרת כאחת מאמניות האינדי המוערכות ביותר, יש מחשבה לקרוץ לעולמות המיינסטרים?

"מבחינתי אני עושה מוזיקה ואמנות שמעניינות אותי, ולשמחתי הרבה מעניינת עוד אנשים. אני פחות תופסת את עצמי ואלף איש שבאו ל'בארבי' כקהל אינדי פר־אקסלנס, אבל אני מודעת לזה שאני לא עמוק במיינסטרים. אני לא משתדלת לעשות מיינסטרים, אבל גם לא משתדלת לא לעשות מיינסטרים. אני מאוד משתדלת להיות בציר של התפתחות, אבל גם עם נאמנות למה שמעיף אותי".