אישתר בראיון אישי: "התפלגנו במקום שנתחבר - זה שבר אותי"

אישתר, מהקולות הבולטים והמוכרים שיצאו מישראל אל העולם, חזרה בשנים האחרונות לארץ, בלי יותר מדי רעש וצלצולים. אחרי קריירה בינלאומית מסחררת, אינספור הופעות ושנים של טיסות, אולפנים ובמות, היא נחתה כאן בדממה. לא עם צוות יח״צ, לא עם קאמבק מתוזמר - אלא כאישה שמבקשת רגע לנשום. שש שנים עברו מאז שאישתר הוציאה שיר חדש. שש שנים שבהן הזמרת שהגיעה למקום השביעי בבילבורד האמריקאי עם "אלבינה" בחרה להיעלם כמעט לגמרי מאור הזרקורים. עכשיו, לקראת סיבוב ההופעות הבינלאומי לציון 30 שנה ללהיט "אלבינה", היא הגיעה לפודקאסט "אולדסטארס" עם אסף הדר וחשפה לראשונה את הסיפור המלא מאחורי ההצלחה, ההיעלמות והמחיר האישי שאיש לא ראה.

התשובה לשאלה "איפה היית בשנים האחרונות?" מתחילה בקורונה, באבא שחלה, ובחזרה לישראל שלא תוכננה להיות כל כך ארוכה. "אני גרה בישראל 6 שנים וקצת", היא משתפת בפתיחת השיחה. "בתקופת הקורונה הרגשתי כמו אמן בודד, אמן יתום, בלי הכלי שלו. אבא שלי חלה, היה שלושה חודשים מאושפז, טלטלות. הוא נפטר לפני שנה". אבל כדי להבין את החזרה, צריך לחזור לרגע שבו הכול התחיל - סוף שנות התשעים, פריז, ו-600 פרנק שכתבו היסטוריה.

הלהיט שטרף את כל הקלפים

אישתר, שגדלה בקריית אתא, מופיעה באותם זמנים בפריז, בפאבים קטנים עם להקת רוק. החיים הם סדרה של הופעות קטנות, כסף דחוק, וחלום רחוק. והערבית של הבית? זה הדבר האחרון שהיא רוצה לשיר. הניתוק שלה מהשורשים הערביים היה מוחלט כמעט. "אני גם לא שרתי בערבית בחיי", היא מגלה, והמשפט הזה מפתיע כשחושבים על מה שקרה אחר כך. "אני כותבת, קוראת ערבית ספרותית, דוברת את השפה המצרית, אבל בחיים שלי לא שרתי בערבית, סירבתי לשיר בערבית". השפעותיה המוזיקליות היו מערביות לחלוטין - מדונה, ויטני יוסטון, ברברה סטרייסנד. "אפילו כשאימא שלי הייתה שומעת את זה בבית והיו חברות - הייתי מתביישת", היא מודה.

כשהציעו לה להקליט שיר בערבית תמורת 600 פרנק, היא לא חשבה פעמיים. "ביקשו ממני ללכת לעשות את השיר אלבינה, אמרתי לעצמי 'בסדר, 600 פרנק, למה לא?', היא נזכרת בפשטות. "הופעתי אז בפאבים, בברים, והייתה לי להקה משלי, והייתי חייבת כל כסף". זה היה עוד ג'וב, עוד צ'ק קטן שיעזור לשלם חשבונות. אף אחד לא חשב שזה משהו מיוחד. לא היא, לא המפיקים, לא אף אחד. אחרי ההקלטה, הזדמנות חדשה הופיעה באופק - חוזה לחודשיים במועדון לילה קהירי בשם "קאטצ'וס". בשבילה, זו הייתה הזדמנות טובה, סידור לחודשיים עם הכנסה קבועה. מה שהיא לא ידעה זה שמצרים תהיה הרבה יותר מעבודה - היא תהפוך למקום שבו היא תמצא משהו שחיפשה בלי לדעת.

המילים שלה על מצרים מגיעות עם רגש אמיתי. "זה היה הבית הרוחני שלי, אתה לא מבין מה היה לי במצרים, איזה דברים רוחניים. זה היה מסע רוחני מאוד". במועדון בקהיר היא הופיעה בפני קהל שכלל את שחקני הקולנוע הערבי שהכירה מהמסך, פוליטיקאים בכירים, אפילו את ילדיו של הנשיא מובארכ. והיא התחילה לראות משהו - את התגובה של הקהל לשיר ששכחה שהקליטה בפריז. אבל עדיין, היא לא הבינה עד כמה החיים שלה עומדים להשתנות. חברה הטוב הגיע למצרים עם חדשות דחופות מפריז, אבל היא לא רצתה לשמוע. "הוא אמר לי: 'תקשיבי, את חייבת להיכנס לפריז כי השיר שלך מפוצץ ברדיו'", היא מספרת. "לא הבנתי על מה הוא מדבר, היה לי חוזה, ואני רציתי עוד לחתום עוד חוזה כי עפתי על מצרים". רק כשחזרה לפריז התחילה להבין את הטירוף סביבה. "לקחנו מונית ובמונית אני שומעת ברדיו את השיר שלי", היא מתארת את הרגע. "אתה לא מעכל את זה. ואז פתאום טלוויזיות, ואז פתאום סיבובי הופעות". זה קרה מהר מדי מבחינת אישתר. מהר מכדי לעכל, מהר מכדי להבין, מהר מכדי להתכונן.

אישתר והלהקה החלו לעבוד בנמרצות על אלבום, לאחר שהבינו את הטירוף סביבם. "תוך שבועיים הפכנו קאברים לשירים חדשים, שילבנו פלמנקו עם ג'יפסי וסאונדים מזרחיים, ויצרנו משהו שהעולם לא שמע. השילוב של פלמנקו, ג'יפסי ומידל איסטרן עם סאונדים חדשים - זה היה משהו חדש שלא היה בכלל בעולם, והיה היסטרי". המספרים שבאו אחר כך הצביעו כי אישתר כבר לא נחשבת כאפיזודה חולפת: מקום שביעי בבילבורד האמריקאי, הופעות בסאמר סטייג', האמרסמית, רדיו סיטי הול, אפילו בפני בית המלוכה המרוקאי. המטאפורה שהיא משתמשת בה מדברת בעד עצמה. "אני באמת תמיד אומרת שהייתי על רכבת שדהרה 350 קמ"ש. אמרו לי הרגשת את זה? איזה הרגשתי? לא הרגשתי כלום, לא הבנתי". החיים הפכו לסדרת טיסות שאינה נגמרת, לבמות שמתחלפות, לקהל שמשתנה אבל תמיד שואג. "אני הייתי ממדינה למדינה, גרתי בפריז אבל בשנה הייתי אולי חודשיים שלושה בבית. והיה לי גם כלב מסכן שכבר לא הכרתי אותו, לברדור, שהיה אצל מישהי במשך שמונה חודשים". הפרט הזה על הכלב אומר הכול - כשאת חיה בטורנדו, אפילו הדברים הכי פשוטים נעלמים.

מאחורי הזמרת הבלונדינית והחצופה שכבשה את ארה"ב, דרום אמריקה והודו, הסתתר סיפור אחר לגמרי - של ילדה שגדלה מהר מדי, שהגוף שלה התפתח לפני שהנפש הספיקה להתבגר, ושהבמה הפכה למקום היחיד שבו היא יכלה להיות מי שלא הצליחה להיות בחיים האמיתיים. היא מתארת את עצמה במילים ברורות. "גדלתי כילדה מאוד חסרת ביטחון, והבמה נתנה לי המון מה שבחיים האישיים לא קיבלתי. הייתי מאוד סגורה, גדלתי מאוד מהר. הייתי נערה שהתפתחה מאוד מאוד מהר אז הייתה לי בעיה עם הגוף שלי. גם נראיתי, החזות שלי נראתה הרבה, גם הייתי מאוד בוגרת, לא הספקתי להיות ילדה, לא הספקתי להיות נערה".

הניגוד בין הדמות על הבמה לאישה מאחוריה היה כמעט קיצוני. "מי שהיה רואה אותי לפני שאני עולה על הבמה, לפני צעד, לפני שאני שמה רגל על הבמה - לא, לא, אין לי קול, וואו, אני לא יכולה, הבטן שלי, לא, זה לא יהיה טוב. ככה זה היה", היא מתארת את רגעי הפאניקה לפני כל הופעה. אבל אז קורה משהו קסום ומפחיד בו זמנית. "אנשים אמרו לי עכשיו, כולם כבר התרגלו לזה, הבינו שברגע שאני - פתאום מסך נופל, אני עולה לבמה, חיה רעה עולה לבמה, פנתר עולה. דקה לפני כן אני בחוסר ביטחון".

הדמות הבלונדינית לא הייתה מקרית. זו הייתה בחירה מודעת, כמעט אקט של נקמה במציאות שכפתה עליה בושה. "זה היה נקמה, להחזיר לעצמי את החסך שלא יכולתי להתלבש חשוף ולהיות עם ביטחון עם הגוף שלי. הבנתי שזה קלף חזק על הבמה, מאוד מהר אתה מבין את זה והשתמשתי בזה". בהקשר של המוזיקה הערבית באותה תקופה, זה היה מהפכני. "ברור שגם בזמנו, אף זמרת ששרה בערבית לא נראתה ככה. לא עם בלונד, לא... ברור שגם לא רקדת, ברור שלא התלבשה כמוני". הבמה נתנה לה שעה וחצי עד שעתיים למלא חסכים. "זה היה חסך, בשעה וחצי, שעתיים של הופעה, הייתי צריכה למלא את כל החסך", היא מסבירה. אבל כשההופעה הסתיימה, הגוף דרש את המחיר - והוא היה כבד.

אחרי כל הופעה, כשהקהל עדיין שאג וההצלחה הייתה בשיא, אישתר הייתה צריכה מקום אחד - חדר, סגור, לבד. "אני צריכה להיות, להתנקות, לרדת. לרדת בחזרה לארץ, לקרקע, כי על במות תמיד עפתי, הייתי מרחפת, הגעתי באמת כמו לגעת בסוג של שמימיות כזו", היא מתארת את התחושה על הבמה. ואז, המשפט שמסכם הכול: "ואז היה חשוב לי לחזור לעצמי, להתכנס בחזרה לעצמי, וללכת להקיא. ללכת להקיא".

כשאני שואל ישירות על הפרעות אכילה, היא לא מתחמקת. "כשהייתה הצלחה - זה החמיר. אין לך שליטה. ויש משהו בהקאה, שאני קוראת לה הקאה בקו"ף ובכ"ף, שאתה מכה על משהו. זה היו בעצם כעסים, זה היו הרבה דברים. היו מקרים שלא היה בא לי להופיע. כי לא בא לך, אתה רבת עם החבר, סתם דוגמה, רבתי עם החבר שלי, או שלא בא לי, לא בא לי. אבל אתה חייב להיות שם. ואתה חייב למצוא את הכוחות ולמצוא מחדש את ההשראה ואת היצירה". הדרך למצוא את הכוח? "כוסית קטנה של ויסקי לפני העלייה לבמה, ריקה. ואתה פורץ את כל המחסומים והקהל, אתה נכנס למין סוג של טראנס".

מה שהתחיל כניסיון לשלוט במשקל התפתח למשהו אחר לגמרי. "זה לא היה רק הקאות, גיליתי את הדבר הזה כדי להוריד במשקל. תמיד הייתי רזה, אבל הייתה תקופה שעליתי", היא מספרת בכנות. "עכשיו, זה לא היה בשביל להרזות, ההקאה, קו"ף וכ"ף, הייתה כדי האקט עצמו, הייתי צריכה את האקט. גם אם הייתי שותה ליטר מים, הייתי חייבת להקיא את זה". בצרפת, ליד כל הזוהר והתהילה, איש לא ידע. "אף אחד לא ידע מה עובר עליי. אנשים תמיד התפעלו, כמה את אוכלת ואיך הגוף שלך נראה. הייתי טורפת". והאירוניה המרה: "לא יכולתי לאכזב, לא יכולתי. התביישתי".

מה ששינה הכול הגיע ממקום לא צפוי - הריון. "זוכרת שהייתי באותו הזמן ברויאל ביץ' באילת. אני אומרת יש לי את כל ארוחת הבוקר ואת יודעת, חגיגות. חייבת לחגוג ואחר כך להקיא. ואני אומרת לעצמי את לא חולה, אני עכשיו... מה אני עושה?" על מרפסת המלון, עם סיגריה אחרונה, היא התמודדה עם המציאות: "הייתי חייבת להפסיק את הכול. וזה חשיבה חדשה על אוכל, זה התנהלות חדשה של אוכל. תקשיב, זה לא פשוט בלי סיגריות ובלי הקאות". ההריון, שנראה כמו אירוע רפואי, הפך להיות רגע של הצלה.

המסע הרוחני

אם זה עוד לא מספיק, הסיפור הכי מדהים של אישתר קרה עוד לפני ההצלחה של אלבינה, בתחנת מטרו בפריז. זה סיפור שנשמע כמו פנטזיה, אבל היא מספרת אותו בפרטים מדויקים, עם עד שהיה איתה - ג'וזף המתופף - ועם פרטים שקשה להמציא. בתקופה הראשונה בפריז, אישתר גרה בדירה שבה קרו דברים מוזרים. "במשך שלושה שבועות אנחנו חושבים שמישהו מטריד אותנו מהבלוק. אחר כך התחילו הסימנים. ואז נאלצנו באמת שהתחילו לעוף סכינים והתחילו לעוף תקליטים". הניסיון הזה עשה משהו לחושים שלה, חידד אותם. "אני הולכת ברחוב, אני יודעת מי נמצא מאחורי, מצדיי ומלפניי. ולא יעזור, אני יודעת, אני רואה, אני ערנית. כל הסנסורים שלי דלוקים".

יום אחד, כשהלכה במטרו עם ג'וזף, היא הבחינה באישה במרחק של כ-30 מטר. משהו בה היה שונה. "פתאום אני רואה אישה יוצאת דופן, לא זזה, יושבת על כיסא, באמצע המעבר של כל המטרו היא יושבת על כיסא והיא לא מקבצת נדבות, והיא לא זזה, אישה מבוגרת, מאוד מבוגרת". הדבר המוזר ביותר היה בעיניים. "העיניים שלה לא זזות, האישונים לא זזים. חשבתי לעצמי שהיא עיוורת".הם עברו על פני האישה, והמשיכו הלאה. אבל אז משהו דחף את אישתר לעשות משהו שלא הגיוני. "אנחנו עוברים על פניה ככה באיזה מרחק של איזה חמש, שש מטר, אני עושה אחורה פנה ואני הולכת, ניגשת אליה, וג'וזף עוזב אחריי". ובלי לדעת למה, היא פתחה בערבית. ג'וזף, שהמשיך ללכת לכיוון הרכבת שלהם, נדהם מהבחירה הזו. "אומר לי: 'כן? איך את יודעת שהיא מדברת?' אני בהלם, כי אני באמצע פריז, מתחילה לדבר עם מישהי שהיא לא מדברת, אין לה בכלל לוק של ערבייה או של מצרייה. אישה עם שיער לבן, אישה מבוגרת פשוט".

לידם ישב בסיסט שניגן למחייתו - נוף שגרתי במטרו הפריזאי. בזמן שאישתר דיברה עם האישה, ג'וזף דיבר עם המוזיקאי. האישה אחזה בידה של אישתר, והמגע הזה עורר משהו עמוק. הקשר שלה לסבתא, שנפטרה שנתיים קודם, היה חזק במיוחד. "ואני הייתה לי חולשה לאנשים זקנים. אני בדיוק איבדתי את סבתא שלי שנתיים לפני, והייתי מאוד קשורה לסבתא שלי. ואני הייתי כאילו הנכדה המועדפת שלה, כולה גם אני קרואה על שמה, אסתר, ואני הנכדה הראשונה שלה, והיא הייתה האימא הרוחנית שלי, סבתא שלי". אישתר נתנה לאישה כסף, בירכה אותה, והלכה. אבל אז, כעבור רק 30 שניות, משהו דחף אותה לחזור. כשג'וזף שאל למה, התשובה הייתה ספונטנית ומפתיעה: "היא הזכירה לי את סבתא שלי, יש לה את העיניים של סבתא שלי. באין ספק, את המילים האלה עד היום אני זוכרת".

הם חזרו למקום. ואז קרה הדבר הבלתי אפשרי. כשהם חזרו למקום שבו ישבה האישה - היא נעלמה. לא רק היא, גם הכיסא. והבסיסט שדיבר עם ג'וזף רגע קודם? הוא לא זוכר אותם. "ג'וזף שואל את הבחור, את הבסיסט, אומר לו איפה האישה שהייתה כאן? עם הכיסא?" התשובה הייתה לא הגיונית. 'אני לא ראיתי שום אישה'. הוא אומר לו: 'אני דיברתי איתך'. אז הוא אומר לו: 'אדוני, פעם ראשונה שאני רואה אתכם'".

אישתר מנסה להסביר את הבלתי מוסבר. "ג'וזף לא הבין, אני הבנתי, אנחנו נכנסנו לממד אחר. תקשיב, אין לי הסבר אחר". התיאור של הסצנה הזו כולל פרטי זמן מדויקים. "כל הסצנה ארכה שלוש דקות. אמרתי לה, כי לא נשארתי איתה הרבה, לא ניהלתי איתה עכשיו דו שיח, אמרתי לה, את מדברת ערבית, שאלוהים יברך אותך, ואמרתי לו, תן לי כסף, נלך. הלכנו, חזרנו. שלוש דקות מקסימום". עבורה, ההסבר ברור. "זאת הייתה סבתא שלי. סבתא שלי באה לברך אותי, שנה אחרי זה עשיתי את אלבינה. לגמרי. היא בירכה אותי, האישה הזאת".

החזרה הדיסקרטית

אחרי 32 שנה בחו"ל, אחרי הצלחה עולמית וחיים על רכבת מהירה, אישתר חזרה לישראל רעש ציבורי. "עליתי מטעמים אישיים, לא מקצועיים בכלל", היא מסבירה. "תהליך שלקח זמן לחזור לארץ לא היה פשוט". ההתאקלמות מחדש במקום שבו גדלה הייתה קשה באופן מפתיע. "כישראלית שגדלה בארץ זו לא הייתה פשוטה, ממש לא הייתה פשוטה", היא עוצרת ומוסיפה בחיוך עצוב: "חזרתי להורים אחרי הרבה שנים, חזרתי להרבה דברים שהשארתי כאן". החלק החשוב בחזרה היה ההפרדה בין שתי הדמויות שחיו בגוף אחד. "התמסרתי באמת פעם ראשונה אני חושבת מזה שנים לחיים האישיים שלי באמת. אני כל הזמן חותכת את זה לאישתר ולאתי - אישתר זה החיים המקצועיים שלי, החשיפה לקהל, ההופעות, בעולם, הטיסות. ואתי זה יותר הבית, אימא של שירה ולביא, יותר אתי".

השיר החדש, "ילד", עוסק במאורעות ה-7 באוקטובר. כשהיא נשאלת על המלחמה ועל מה שעברנו כעם, הזמרת לא נרתעת מלהגיד דברים שהיא יודעת שיעוררו תגובות. "קשה לי להגיד את זה, כי אנשים יבואו ויגידו לי כן, איך את מדברת, אני כבר מתארת לעצמי. כל הכאב למשפחות שאיבדו את הכי יקר להם, אם זה לחטופים, מה שהם עברו", היא פותחת. "אני מסתכלת על ההיסטוריה של עם ישראל, תמיד היו גזרות. תמיד אני אומרת שבזכות, ואני לא נזהרת במילים שלי, פחדתי הפעם להגיד את זה, אבל באמת שבזכות השואה, הגזירה הגדולה הזאת, קיבלנו את מדינת ישראל. כי אם לא הייתה השואה, היינו עדיין בגלות". זו תזה היסטורית שרבים חולקים עליה, אבל אישתר מאמינה בה.

על הפילוג בחברה הישראלית, למישהי שגדלה בבית ימני אבל חיה 32 שנה בעולם, יש פרספקטיבה ייחודית. "עם מה שראיתי בעולם ועם השקפת החיים שלי, אני לא יכולה לומר שאני ימנית. אני גם וגם. אנחנו לא יכולים להיות רק שמאלנים או רק ימנים, אי אפשר. כי הציונות והדת נותנים לך את המרכז". והאכזבה: "במקום שנתחבר - התפלגנו, וזה מאוד מאוד הפריע לי".

עכשיו, אחרי שנים של עיבוד, תהליכים, אובדן וריפוי, אישתר מוכנה לקאמבק. יש לה תוכנית, אבל היא בוחרת לשמור על הפרטים קרוב לחזה. "אני עובדת עכשיו על פרויקט בחו"ל, אני לא רוצה להגיד איפה, כי זה מאוד מאוד סימבולי", היא אומרת ובעיניה ניצוץ שלא ראיתי לאורך כל השיחה. "אני מכינה בדיוק אלבום עם דואטים, עם להיטים שלי, בד בבד סיבובי הופעות בעולם עם להקת אלבינה, שמתחילה לרקום עור וגידים ב-2026, אנחנו מדברים על זה. סיור גדול, מאוד גדול".