ב-18 ביולי 1995 נרשם אחד האסונות הגדולים בתולדות המוזיקה הישראלית, כששלושה נערים נמחצו למוות במה שהייתה אמורה להיות הופעת הפרידה של משינה. האירוע הטראומתי ההוא, אסון ערד, סימן את סיום תקופת הזוהר בת 13 השנים של הפסטיבל ותקע עוד מסמר בארון של זרם הרוק בישראל. לא רבים שיערו אז שבדיוק חודש לאחר מכן, עם השקת אלבום הבכורה שלה "מציאות נפרדת", תהפוך להקה צעירה ומרדנית בשם "היהודים" לנושאת הדגל החדשה בסצנה. מעטים עוד יותר חשבו שהיא תישאר שם במשך שלושה עשורים, והספירה עדיין נמשכת.
"מציאות נפרדת" יצא באוגוסט 1995, וכנגד כל הסיכויים הפך לאחד האלבומים החשובים של שנות ה-90. השילוב העוצמתי והזועם של תום פטרובר ואורית שחף החל להדהד, אף על פי שהממסד, קרי תחנות הרדיו הקונבנציונליות, לא בדיוק תרם לחשיפה. למרות הקשיים, היהודים פרצו למיינסטרים ואמש, 30 שנה לאחר השקת האלבום, הרעידו את האקספו בתל אביב בהופעה שחזרה לרגע שבו הכול החל.
כפי שניתן היה להניח, הם לא בזבזו זמן. על המסכים רצו קטעי ארכיון מהקלטות האלבום ב-1994 ואז, באבחה אחת, האולם קיבל מכת חשמל הגונה. היהודים עלו לבמה במהירות הבזק וסיפקו הצהרה מרשימה עם "אלה" הנהדר ו"שחק אותה". לאחר שני השירים הללו, בשינוי כיוון מהיר, עצר פטרובר כדי לספר בעצב על אשר פדי, המתופף האגדי שהלך לעולמו באוקטובר, והקדיש לו את "לא קל", שבוצע כצפוי באופן מרגש.
היהודים המשיכו לשלהב עם הנאמברים המוכרים, בהם "מחפש תשובה", שהחל בשירת הקהל לפני שפטרובר הצטרף ו"שרה אליך" שתמיד, אבל תמיד, יהיה השיר הכי מחלחל ועמוק של שחף ואולי של היהודים בכלל.
אחרי הביצוע של "ג'קי טריפ", הגרסה הסטלנית של "ג'קי" שהוטמנה בסוף האלבום, העלה פטרובר את השפן שהחביא בכובע לאורך הערב: תיסלם. צעירים רבים הרימו גבה, חלקם לא ידע בכלל מי האנשים האלה, עד כמה שזה נשמע מוזר לדור המעט מבוגר יותר. החיבור בין הרוק בעל ההומור המודע של תיסלם לפאתוס של היהודים נראה ברגע הראשון קצת מוזר, אבל לא לקח יותר מדי זמן כדי להבין ולהרגיש אותו. דני בסן החל לשיר את "מעשנים ביחד", כששחף מצטרפת ומכניסה בו את הממד שלה. ב"יש לך אותי" השילוב כבר הרגיש טבעי ואז הגיעה הפתעה נוספת, כשדני בסן ויזהר אשדות שרו את "אם כבר", שהחל את רצף השירים שאינם מתוך האלבום.
פטרובר הצטרף לשורה קצרה ב"כבר הסתיו עכשיו", אבל באופן כללי כמעט לא היה פעיל במהלך הגאג של תיסלם. אחרי כל האנרגיה שהשקיע לפני כן הוא היה חייב לצבור כוח, וכשבסן וחבריו ירדו מהבמה התחיל להפגיז שוב, תחילה עם "סמי חופשי" ולאחר מכן עם "גניבה". כשהגיע ל"לפעמים" שינה מ-We got to be free ל-They got to be free, עם תמונותיהם של רן גואילי וסותטיסאק רינטלאק, שני החטופים החללים האחרונים שנותרו בעזה.
ב-2019 צפיתי ביהודים בקיסריה. הם היו מלהיבים כהרגלם, אבל בתקופה ההיא, שהיום נראית רחוקה ביותר, הופיעו כאן הרבה אמנים מהארץ ומחו"ל. המציאות היום שונה, הופעות מחו"ל אין ואת הרוק הישראלי מחזיקות להקות בודדות. ניל יאנג האגדי, שחגג החודש את יום הולדתו ה-80, קבע ש-rock n roll will never die. זה מאז ומתמיד היה נכון - זרמים במוזיקה באו והלכו כשהרוק תמיד נשאר - אלא שכדי שמשהו ימשיך לחיות הוא צריך חמצן. עם קהל בשלל שכבות גיל, היהודים שוב הוכיחו, בפעם המי יודע כמה בשלושת העשורים האחרונים, שהם קנה הנשימה שישמור על הגחלת. זו, כמו הנפש של פטרובר ושחף, עדיין בוערת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו