חשבתי שבאתי לשמוע ג׳אז - וקיבלתי שיעור באיך לוותר על האגו

נסעתי בפעם הראשונה לפסטיבל הג׳אז באילת. חשבתי שבאתי לשמוע ג׳אז ובפועל מצאתי את עצמי רודף בין במות, ג׳אמים ושפים, מנסה להספיק הכול ומגלה איך זה נראה כשאף אחד לא מתייחס לעצמו יותר מדי ברצינות.

בין האורות של עקבה לבין הצלליות של סיני - ניצבות בנמל אילת שלוש במות שמופרדות באמצעות מכולות ענקיות, וביניהן מאות אנשים שבאו לחגוג מוזיקה. זו הייתה המהדורה ה־39 של הפסטיבל. במשך שלושת הימים התקיימו 25 מופעים בשלושה חללים: פורט ארנה, הרד נוט קלאב, והדה פיוצ׳ר - כמו ששמו מרמז - הוא במה לצעירים, הבועטים, אלה שממציאים את הג׳אז מחדש, שלא מפחדים לשלב ניחוחות אלקטרוניקה או סאונד מזרח־תיכוני.

בין הבמות נפרש השנה אזור קולינרי עם נוכחות מרשימה לא פחות - השפים מושיק רוט, גיא גמזו ותומר אגאי הגיעו בעצמם להגיש אוכל. אל המתחם הזה אפשר להיכנס גם בלי כרטיס, וזה אחד הדברים היפים בפסטיבל: אין חיץ בין אמנים, קהל ומזדמנים. כולם מתערבבים.

חלק מרכזי מהחזון של הפסטיבל הוא קידום מוזיקאים צעירים. זו מסורת שמלווה אותו מראשיתו, כשנערים כמו אלי דג׳יברי ואבישי כהן החצוצרן ניגנו בו לראשונה - והיום חוזרים כבוגרים שמובילים את הסצנה. בין אותם כוכבים, השנה אפשר היה למצוא גם את הגיטריסט עוז נוי, ישראלי שחי שנים רבות בניו יורק, עם הטריו האורגני שלו, ואת דן פוגטש, שזכה השנה בגראמי והופיע עם הרכב חצי ישראלי חצי אמריקאי - 18 נגנים על במה אחת.

הקהל פוגש אותם לא רק באולמות, אלא גם בערבי הג׳אם, שמתחילים סביב עשר בלילה ונמשכים לתוך השעות הקטנות של הלילה. בהתחלה עולים הצעירים, אחר כך האמנים הוותיקים מצטרפים, לפעמים באופן ספונטני לגמרי - בלי חזרות, בלי רשימות שירים, פשוט מוזיקה.

בשנים רגילות הפסטיבל מארח גם אמנים מחו״ל, אבל מאז ביטול המהדורה של נובמבר 2023 - זו שהייתה אמורה להיות עם "ליינאפ החלומות", שכלל את רוברט גלספר והפסנתרנית היפנית הירומי - הוא מתקיים בהרכב ישראלי בלבד. מאז הפסטיבלים (נובמבר ופברואר) מקומיים לגמרי. זה יוצר אתגר למארגנים - לבנות תוכנית חדשה בכל פעם, אבל גם פותח הזדמנות לחשוף את העומק של הסצנה המקומית.

גם בעולם, בפסטיבלי ג׳אז גדולים, המגמה בשנים האחרונות היא של שילוב סגנונות - ג׳אז עם ראפ, עם פופ, עם מוזיקת עולם. באילת אמנם נשמר הבסיס הג׳אזיסטי, אבל יש פתיחות לדיאלוגים מוזיקליים חדשים. זה ניכר במפגשים בין אמנים - כשהם מארחים זה את זה, מערבבים עולמות ומכניסים אוויר חדש - וגם בעבודת האוצרות הקפדנית שדואגת להציע את המגוון המוזיקלי הרחב ביותר לבאי הפסטיבל.

כך למשל אביתר בנאי אירח את הפסנתרן עומרי מור ויצר עיבודים חדשים לשירים מוכרים (שאולי תופתעו לדעת שחלק מרוכשי הכרטיסים הגיעו בכלל כדי לשמוע אותו, ולא את אביתר). אסתר רדא עשתה מקום של כבוד לפסנתרנית סתיו אחאי (שמנגנת גם עם ג׳יין בורדו), ויחד הן הביאו כמה ביצועים לא פחות ממעלפים. במופע של דניאל זמיר שפתח את הפסטיבל התארחו שלומי שבן וברי סחרוף - ברי שר, שלומי ליווה, ובהמשך שלומי עצמו ניגן קטעים של דניאל. במופע של אלי דג׳יברי עלו מאיה בלזיצמן, רונה קינן ורבקה מיכאלי, והרשימה ארוכה.

את התנועה ההפוכה עשה הפסנתרן תום אורן, שהביא איתו את המוזיקה האינסטרומנטלית ויחד איתו עלה לבמה חברו מימי התיכון, תמיר גרינברג, שהביא את המילים. ״אני מאושר לראות אותך מצליח ועושה את מה שאתה עושה הכי טוב״, פרגן גרינברג לחברו, וסיפר לקהל שהנגנים שנמצאים יחד על הבמה הולכים יד ביד מאז נעוריהם ב״תלמה ילין״. רגע כן, כמעט משפחתי, שמגלם את רוח הפסטיבל.

זו אולי הסיבה שהפסטיבל הזה מרגיש שונה. אמנים לא נעלמים מאחורי הקלעים, אלא נשארים לשבת, לשתות, להסתובב בין הבמות ולהקשיב לאחרים. אתה יכול למצוא את עצמך בשולחן לידם, מדברים על מוזיקה או סתם על החיים.

גם הקהל משקף את זה. מצד אחד ״קהילת הפסטיבל״ - אנשים שמגיעים בכל שנה, מכירים את האמנים בשמות, מסתובבים עם חולצות ישנות מהפסטיבלים הראשונים, ומביאים איתם השנה כבר את הילדים או הנכדים. מצד שני - גל צעיר יותר שמגיע בשביל סופ״ש מהנה, גם בלי היכרות מוקדמת עם ג׳אז. הפסטיבל מצליח להיות גם בית חם לוותיקים וגם שער כניסה למי שפשוט אוהב לשמוע מוזיקה טובה.

בערב הראשון ירד מבול. גשם זלעפות באילת. עמדתי שם, רטוב ומחייך. בכל זאת, גשם זו ברכה. בדיעבד זה הרגיש כמו רגע שבישר על הבאות - שלושה ימים מלאים במוזיקה, נדיבות, ואנשים שפשוט אוהבים מוזיקה. אפשר להבין למה הוא מחזיק כמעט ארבעה עשורים. נתראה בשנה הבאה במהדורה ה-40.