המוזיקאי כתב אלבום מטלטל: "חזרנו לארץ וקיבלנו את כל החבילה - גם סרטן וגם קטסטרופה"

המונח "אימת הריק" באמנות מתייחס ליצירות שבהן גודש עיצובי כמעט לא מאפשר מקום לדמיון. לפי תפיסה זו, כל קו, עיטור, פרט וקישוט ביצירת אמנות מחפה על חשש מחללים או משטחים על הקנבס שאין בהם תוכן. מי שהגה את המונח יגיד שאולי קצת מרווח היה מאפשר מקום נשימה, ליצירה עצמה כמו לצופים בה.

רועי ריק, מוזיקאי, במאי ואיש להקת הקולקטיב לשעבר, המיר את האימה שבשם המושג למילה "פחד", ובחר בה כדי להגדיר את האלבום החדש - ולא רק בשל משחק המילים בין שם משפחתו לבין אותו חלל שרובנו חשים צורך עז למלא. "הפחד מהריק", הפרויקט המוזיקלי רב־המשתתפים שהוציא בקיץ, מסכם תקופה בחייו ובחיי סביבתו שכולה עומס. גודש פיזי ורגשי, שנוצר כתוצאה משילוב בין אירועים אישיים וקולקטיביים.

אמנם רוב האלבום נכתב בתקופת הקורונה, וחלקו עוד לפניה, אבל עד שיצא הוא כלל התייחסות, אם לא באופן טקסטואלי אז לפחות בהווייתו, לשלל אירועים מטלטלי מציאות שחווה ריק ושחווינו כולנו. החל ממעבר לשיקגו בהתראה קצרה לטובת תוכנית לחילופי דוקטורנטים של בת זוגו, קרן, דרך הסרטן שהתגלה בגופה, ועד לאירועי 7 באוקטובר וגרורותיהם. ריק הוא דבר שרועי בהחלט לא חווה בשנים האחרונות.

"'הפחד מהריק' זה שם שבאמת תופס את כל מה שאני מתמודד איתו", הוא אומר רגע לפני הופעת ההשקה לאלבום, שתתקיים ב־21 בחודש במסגרת אירועי פסטיבל "סאונדטראק" בסינמטק תל אביב. "הוא מתאר גם את הפחד מעצמי, הפחד להתמודד עם שדים שלי, ומזה שלא אצליח או לא אספיק כלום. הוא כולל גם את הסיום של הלהקה, הקולקטיב, כי בבת אחת הרגשתי שפתאום לא היתה לי זהות. גם האלבום עצמו מאוד עמוס - יש בו 16 שירים, השתתפו בו המון אנשים, הוספתי לו שמונה קליפים וסרט. הכל היה מניסיון לא להגיע לסוף.

"גם הסרטן של קרן והמלחמה פתאום היו מפגש ישיר עם המוות והפחד ממנו. יש כאן מוות ויצירה, הורות, הגירה ואהבה".

פסטיבל "סאונדטראק", שיתקיים זו הפעם השלישית, הפעם בתאריכים 22-18 בנובמבר, יפגיש כמדי שנה בין המוזיקלי לקולנועי. מבחינה זו, ריק הוא התאמה מושלמת לפורמט של האירוע: לצד עיסוקו כמוזיקאי הוא גם מביים, ואת המופע שישיק את האלבום הוא תכנן כאירוע מיוחד שישלב בין צלילים לתמונה.

במופע, שבו יתארחו גם אקו ויוגב גלוסמן, הוא ישלב בין שירי האלבום לבין תקלוט חי בווידאו־ארט. כל שיר יקבל ביטוי ויזואלי על מסך, מתוך שלל הקליפים שצילם שמלווים את הפרויקט, ואימג'ים נוספים שהגה. "זו תהיה הופעה שמקדשת את נקודת החיבור בין מוזיקה לקולנוע", הוא אומר. "אני ועוד חמישה ממשתתפי הפרויקט נופיע על הבמה, כשהווידאו־ארט שיוקרן על המסך כל הזמן יגיב לנגינה. זה לא משהו מוכן מראש, אלא הווי.ג'יי תגיב עם החומרים שהכנו, אבל זה לא אני שאנחה את הערב. זו דרך מאוד מיוחדת לחוות הופעה חיה".

השיר "אם תפרוץ מגפה" יוצר הרגשה של התייחסות לזיכרון רחוק. מאז נוספו לנו עוד כמה טראומות פה.

"אולי אפילו זיכרון מתוק. זה שיר שבכלל היה מיועד לקולקטיב, נכתב באנגלית ועסק בפצצה. בזמן הקורונה תרגמתי אותו לעברית ולמגפה, ואז הוא נהיה שיר על מלחמה, שבו כל בית הוא מערכה אחרת. הבית השלישי מדבר על כמה זה מפחיד לחזור לשגרה".

קונספטואלית, האלבום מאוד מחובר למה שקרה בישראל בשנתיים האחרונות, אף שרובו נכתב הרבה לפני הרפורמה המשפטית או 7 באוקטובר. איך אתה מסביר את זה?

"כבר ב־2021, כשחלק מהאלבום נכתב, היה קל לנחש שאנחנו הולכים למקומות לא טובים. קרן ואני גרנו בשיקגו שנה אחת, וממש רבנו על אם לחזור לארץ או לא. אני רציתי לשמור על עוד קצת מרחק מישראל, כי הרגשתי שאני צריך את האוויר הזה. אני זוכר שאמרתי לקרן: 'אם אנחנו חוזרים, הולכת להיות קטסטרופה'. היא ענתה לי: 'אבל אני סובלת כאן בארה"ב. אתה רוצה שבגלל לחץ יתפתח לי סרטן?'. בסוף חזרנו לארץ, וקיבלנו את כל החבילה - גם הסרטן וגם הקטסטרופה".

אנחנו נשארים בארץ

אף שנבואות הזעם התגשמו בזו אחר זו, ריק שולל אפשרות של עזיבת הארץ בשנית. "עברנו עם ישראל תהליך בהיבט הזה של ההתמודדות עם הסרטן של קרן", הוא אומר. "יש משהו באיך שישראל התנהגה אלינו בהתמודדות עם המחלה שאני מאוד מעריך לטובה. קרן נכנסה לטיפולים מהר, ופתאום גיליתי בבית החולים מישהי ששירתה איתי בצבא, היינו שנינו קצינים במודיעין.

"ישבתי אצלה בחדר, והיא אמרה: 'מדינת ישראל ממש טובה בקטסטרופות'. אז קודם כל אתה אזרח, וזה הרבה יותר קל מאשר להיאבק בחברת ביטוח בארה"ב. אמנם המערכת הציבורית בקריסה, אבל אפשר גם לראות בה את האספקט החיובי של החיים בארץ. יש כאן התגייסות וערבות הדדית שאני לא בטוח שמאפיינות מדינות אחרות".