העסק לא ממריא? נקרא לחברים, אולי הם יעזרו. ואולי לא. חלפה קצת פחות משנה וחצי מאז שבון ג'ובי שחררה את אלבום האולפן ה-16 שלה, "Forever", שאם נכתוב שהוא לא סיפק את הסחורה זה יהיה אנדרסטייטמנט.
כמעריצים מושבעים של מעצמת הרוק מניו ג'רזי שגדלו על המנוני האצטדיונים שלה מאז שהיינו זאטוטים בסוף האייטיז ועמוק לתוך המילניום, התאכזבנו לגלות אוסף שירים שהיה ברובו תפל, קלישאתי, מונוטני ועייף, והמשיך את טרנד רוק אמצע הדרך המפרפר בניוטרל שג'ון וחבריו מספקים לנו מדי כמה שנים.
פייר? לטעמנו בון ג'ובי לא סיפקה אלבום מופת מאז "These Days" מ-1995, אם כי לא סבלנו יותר מדי גם מ-"Bounce" (2002) ומ-"The Circle" (2009), עוד כשהאקס-גיטריסט ריצ'י סמבורה עדיין היה חזק בעניינים (וממשיך לעבוד במרץ כאומן סולו).
לא שהחבר'ה חייבים לנו משהו, מה ששלהם תמיד יישאר שלהם, אבל קשה להאמין שהגרופיז הוותיקים עפו על "Forever", שככל הנראה גם לא הביא ללהקה מעריצים חדשים. מתברר שלא רק אנחנו חשבנו ככה, שכן "Forever" חתום על אחת מפדיחות המצעדים הכי גדולות שנתקלנו בהן מעולם: האלבום אומנם התברג למקום החמישי במצעד הבילבורד בשבוע הראשון לשחרורו בארה"ב, אך נפלט לגמרי מדירוג 200 האלבומים הגדולים שבוע לאחר מכן.
צניחה אדירה שכזו לא זכורה לנו, בטח לא של להקה גדולה כמו בון ג'ובי. לימים התברר שגם המקום החמישי והמכובד התבסס בחלקו על הזמנות מוקדמות ומהדורות מיוחדות של האלבום, בחסות אותם מעריצים וותיקים שזכרו לג'ון, אחלה בחור בסופו של דבר, חסד נעורים.
באותה תקופה נמנעה בון ג'ובי מלצאת לסיבוב הופעות, שכן הסולן בן ה-63 לא החלים לחלוטין מהניתוח שעבר במיתרי הקול שלו ("Forever" היה האלבום הראשון של הלהקה אחרי הניתוח). להיכנס לאולפן ההקלטות זה דבר אחד, אבל טור על מלא? מוקדם מדי.
חברים בחצי קלאץ'
החדשות הטובות: בשבוע שעבר הכריזה בון ג'ובי על סיבוב הופעות חדש שייצא לדרך ב-2026, עם ארבעה ערבים בניו יורק, אחד באדינבורו, אחד בדבלין ואחד בלונדון. אומנם מדובר בשבעה מועדים בלבד, אבל לא נופתע אם יתווספו להם תאריכים נוספים אם ג'ון ירגיש בנוח מול המיקרופון (ולא יפשל, לא עלינו, כמו בהופעה הידועה לשמצה של בון ג'ובי בישראל בקיץ 2019, כשהבחור בקושי הצליח לשיר והסתמך על קולות הרקע של נגני הליווי שלו).
החדשות הפחות טובות: לצד ההכרזה על סיבוב ההופעות, בון ג'ובי שחררה ביום שישי האחרון מהדורה "אגדית" חדשה של "Forever" בשם "Legendary Edition", כשבכל אחד מהשירים מתארח אומן או אומנית שחולקים עם ג'ון את תפקיד הסולן.
בדרך כלל זה הולך ככה: ג'ון שר את הבית הראשון, האורח מופקד על הבית השני, והשניים משלבים כוחות בפזמון. על הנייר זה נשמע כמו רעיון לא רע, בטח כששמות כמו ברוס ספרינגסטין, רובי ויליאמס, ג'יימס ביי, ריאן טדר (סולן ואן ריפבליק), ג'ו אליוט (סולן דף לפרד), הראפר ג'לי רול ואפילו אבריל לאבין תורמים את חלקם.
הבעיה: מלבד הסולנים האורחים, שככל הנראה הקליטו את החלקים שלהם בשלט רחוק ולא חלקו עם הלהקה זמן אולפן, רוב הרצועות די זהות לגרסאות המקוריות שלהן. אותם עיבודים, אותם שטיקים ואותה בינוניות, רק עם גימיק שלא תמיד מחזיק.
כן, ויליאמס ואליוט נשמעים מעולה ב-"We Made It Look Easy" וב-"Walls of Jericho" הקצביים בהתאמה, וספרינגסטין, בליווי מפוחית, עושה את העבודה ב-"Hollow Man" הקודר. אבריל מבצעת את המוטל עליה ב-"Living in Paradise" הפופ-רוקי (שאד שירן סייע בכתיבתו, אגב).
מה עוד חדש? לא יותר מדי, מלבד השיר הגנרי (אפילו במונחי בון ג'ובי של ימינו) "Red White and Jersey" שאומנם עושה כבוד למדינת-הבית של הלהקה ואפילו צולם לו קליפ, אבל לגמרי נשמע כמו בי-סייד שהורד מהמדף, וגרסה נוספת של "We Made It Look Easy" שבה משתתף הזמר המקסיקני קארין לאון (Carin León) ותורם את חלקו בספרדית.
המקסימום שאפשר להגיד על "Forever: Legendary Edition" הוא שמדובר בלא יותר ממוצר נלווה מסקרן. מחמם את הלב לראות אומנים מהשורה הראשונה שהתגייסו לסייע לבון ג'ובי לעשות באזז לקראת הקאמבק המיוחל על הבמה, אבל בדיוק כמו המהדורה המקורית של האלבום, זה לא מוצר טוב במיוחד. בטח שלא אגדי.
ציון: 2/5
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
