שובר שיאים, אבל גם את הלב: האלבום החדש של טיילור סוויפט מאכזב

שלא יהיו אי הבנות: כותב שורות אלה מעריץ את טיילור סוויפט, שעוקב אחרי הקריירה יוצאת הדופן שלה כבר קרוב לעשרים שנה, עוד מהימים שבהם היא היתה זמרת קאנטרי תמימה בתחילת דרכה  והוא היה עורך עיתוני ילדים נמרץ, כך שההתעסקות שלו בסוויפט היתה על בסיס יומיומי.

סוויפט, היישות המוזיקלית הגדולה והרווחית בעולם כיום (ואתמול, וככל הנראה גם מחר), היא אומנם לא ווקליסטית מהשורה הראשונה, יש זמרות הרבה יותר טובות ממנה, אבל הגברת היא כותבת מחוננת ומושחזת, פרפורמרית חסרת מתחרים ומעצורים שביססה את עצמה לא רק כאומנית, אלא כמותג-על השווה מיליארדים (כ-2.1 מיליארד דולר, ליתר דיוק).

כדי להוכיח שכותב ביקורת זו הוא לא מה שנקרא "הייטר", נגלה שאלבום האולפן החמישי של סוויפט, "1989" מ-2014, הוא לטעמו אחד מאלבומי הפופ הטובים בכל הזמנים, ואילו אלבומה השמיני והקודר למדי, "Folklore" מ-2020 שיצא בתקופת הקורונה, הוא יצירת מופת לא מספיק מוערכת. שני האלבומים האלה זוכים בביתו להשמעות תכופות עד היום, כשגם "Midnights", האלבום העשירי והראוי של טיילור מ-2022, מקבל מדי פעם יחס. ובואו, גם להיט הפריצה שלה, "Love Story" מ-2008, הוא שיר מעולה.

ההקדמה הזו נועדה להבהיר שהחתום לעיל הוא סוויפטי לכל דבר גם בגילו המתקדם. רק חבל שהאלבום החדש וה-12 של הזמרת אוטוטו בת ה-36, "The Life of a Showgirl", מתיימר להציג צד סקסי ופרובוקטיבי שלה, ראוי לקטילה - לפחות חלקית.

מעבר לשיא?

נדלג ברשותכם על פירוט שיאי המכירות וההשמעות ש-"The Life of a Showgirl" ממשיך לשבור על בסיס שעתי, אבל רצוי להתמקד בנתון אחד, שגם הוא סוג של שיא: מאז 2019 שחררה טיילור סוויפט לא פחות מעשרה אלבומי אולפן: שש יצירות מוזיקליות חדשות לגמרי, וארבע הקלטות מחודשות של אלבומים מוקדמים שלה. בין לבין היא גם יצאה ב-2023 לסיבוב ההופעות המצליח ביותר בכל הזמנים, הטור הראשון אי פעם שהכניס 2 מיליארד דולר.

אבל אפילו אם את סופרוומן כמו טיילור סוויפט, העומס הזה בסופו של דבר נותן את אותותיו, עייפות החומר ניכרת, וגרוע מכל: הרעיונות, שפעם היו מרעננים, חדשניים ופורצי גבולות, מתחילים למחזר את עצמם. מלבד כמה הבלחות חביבות, "The Life of a Showgirl" מתגלה כאלבום עייף וחיוור, שנשמע כמו אוסף של שאריות ורעיונות מוזיקליים שלא מצאו (או שלא היו מוצאים) את מקומם באלבומים הקודמים של סוויפט, גם לא כבי-סיידז או כרצועות בונוס. ההפקה אומנם מלוטשת למשעי, אבל היסודות כבר רעועים. אין מה להשוות. רצנו לתפוס מחסה מקיתונות הזעם והטוקבקים הארסיים שהטקסט הזה ככל הנראה סופג כרגע, נשוב בקרוב.

פרובוקציה בחצי קלאץ'

האלבום, שהוקלט במהלך סיבוב ההופעות האירופאי של סוויפט ב-2024, שואב לכאורה השראה מחייה של טיילור כ"שואוגירל" - שחקנית ששרה ורוקדת במיוזיקלס, או במקרה הפרובוקטיבי יותר – נערת שעשועים. תצלומי הפרומו של האלבום וגם תמונת העטיפה שלו, שעליהם מתנוססת הכוכבת בלבוש תאטרלי מינימלי ובתנוחות מרמזות שלא היינו רגילים לראות ממנה עד היום, משתדלים להעצים את הפן הפרובוקטיבי.

אבל המוזיקה עצמה? ובכן, מלבד השיר "Wood" שלכאורה עוסק באיבר מינו המרשים של ארוסה של טיילור, כוכב הפוטבול טרוויס קלסי - פחות. זה לא שטיילור סוויפט נהייתה מדונה או משהו. מעבר לכך, גם אחרי ארבע-חמש האזנות ויותר, התקשינו להבדיל בין מרבית השירים ב-"The Life of a Showgirl", כמעט כולן יצירות פופ רגועות יחסית ומופקות היטב, שפשוט לא מצליחות להתבלט ולהיבדל זו מזו – ובכלל.

ד"ש מג'ורג מייקל

אם בכל זאת נידרש לציין כמה שירים יוצאי דופן, אז הסינגל הראשון מתוך האלבום, המנון הסינת'-פופ הקצבי והקליט "The Fate of Ophelia" די עושה את העבודה, אם כי הוא רחוק מלהתברג לרשימת הלהיטים הגדולים ביותר של טיילור. לא אחרת מסברינה קרפנטר, אולי היורשת של סוויפט אם וכאשר יגיע הזמן, מתארחת בשיר הנושא הפיוטי-סיפורי של האלבום, שמתהדר בפזמון לא רע בכלל.

רצועה מעניינת נוספת היא "Father Figure" שמנכסת אלמנטים מהלהיט באותו השם של ג'ורג' מייקל המנוח, כך שסביר להניח שהקליפ שלו ביוטיוב יצבור בקרוב מיליוני צפיות בונוס (עדכון: בדיקה מוכיחה כי זה בהחלט נכון). גם "Opalite", שעוסק גם הוא במר קלסי, מקבל כמה נקודות זכות בשל הפזמון הקצבי והקליט שלו.

לעומת זאת, "Actually Romantic" שלכאורה מוקדש למריבה (המלאכותית?) בין טיילור סוויפט לזמרת צ'ארלי XCX בגלל, ובכן, למי אכפת בעצם, מאכזב בגדול ולא עומד ביעדי האינדי-רוק שהציב לעצמו, ואילו "Eldest Daughter" היא בלדת פסנתר גנרית שלא ממריאה.

"Ruin the Friendship" לגמרי היה יכול לעבוד כשיר פופ-קאנטרי קליל על אהבת נעורים חמקמקה, אבל אם משווים אותו, למשל, ל-"Betty" המופלא של טיילור מ-2020, נאלצים להתפשר על גרסה חיוורת של המקור. כמו האלבום כולו, בעצם. אוהב אותך, טיילור, אבל אולי באמת הגיע הזמן לצאת להפוגה (של יותר משנה ובלי סיבובי הופעות באמצע, כן?) כדי למלא מצברים ולשוב, בבוא העת, בכוחות יצירתיים מחודשים. מבטיחים שנחכה, עד אז נחזור לתפוס מחסה.

2/5