תקציב זעום והייפ מוגזם: כך ארבעה צעירים שינו את פני המוזיקה

אלבום הבכורה של להקת Panic! At The Disco, A Fever You Can't Sweat Out, יצא בדיוק לפני 20 שנה והכה גלים מיד עם צאתו. בתוך זמן קצר הצליחו ארבעה צעירים שבקושי סיימו תיכון ושלא הופיעו על במה אפילו פעם אחת לפני כן, להפוך לתופעה עולמית. האלבום, שהוקלט בתקציב זעום ובלוח זמנים צפוף, הפך למכונת להיטים וליצירה שהשפעתה על סצנת הרוק האלטרנטיבי והאימו־פופ של אמצע שנות האלפיים ניכרת עד היום.

Panic! At The Disco נוסדה בפרבר של לאס וגאס בשנת 2004 על ידי שני חברי ילדות - ריאן רוס, הגיטריסט והכותב הראשי, וספנסר סמית, המתופף. אליהם הצטרף הבסיסט ברנט וילסון, וזה שהביא את חברו מהתיכון, ברנדון יורי, שנכנס תחילה כגיטריסט ליווי. במהרה התברר שהקול של יורי מיוחד מדי בשביל להישאר ברקע, והוא קיבל את תפקיד הסולן - החלטה ששינתה את גורל הלהקה.

הפריצה הגדולה הגיעה כמעט במקרה: הם העלו כמה דמואים שהוקלטו בבית לרשת, ושלחו לינק לפיט וונץ, בסיסט Fall Out Boy. וונץ התרשם כל כך, שנסע במיוחד מלוס אנג'לס ללאס וגאס כדי לפגוש אותם. אחרי ששמע שלושה שירים בלבד, הוא החליט להחתים אותם בלייבל החדש שלו, Decaydance. כך הפכה Panic! At The Disco ללהקה הראשונה שוונץ החתים - עוד לפני שבכלל אי פעם הופיעו.

החתימה בלייבל יוקרתי כל כך בתחילת הדרך עוררה גם קנאה וגם אנטגוניזם מצד להקות אחרות בסצנת האימו, אבל היא העניקה להם קפיצת מדרגה נדירה. באמצעות החיבור ל־Fall Out Boy הם קיבלו חשיפה מהירה, במות גדולות וכניסה ישירה אל ליבת סצינת הרוק של אמצע שנות האלפיים.

ייחודו של האלבום טמון במבנה שלו ובפיצול הסגנונות שבו: הוא נפתח ומסתיים בהקלטות מדוברות, שמדמות שידור קונצרט בתחנת רדיו משנות ה-30. חציו הראשון נשען על פופ־פאנק מלווה במוזיקה אלקטרונית, עם ביטים וסינתיסייזרים, בעוד החצי השני נוטה אל ה"בארוק פופ" עם שימוש בכלים כמו אקורדיון, אורגן וכלי מיתר. בין שני החלקים מפרידה "הפסקה" אינסטרומנטלית, שמחברת בין הסגנונות ו"קוטעת את שידור הרדיו" באמצעות קטעי אודיו מתוך "מלחמת העולמות", הקראת ספר ששודרה ברדיו ב-1938 ודימתה פריצה לשידור בעקבות פלישת חייזרים.

השינוי החד באמצע האלבום ניכר גם בטקסטים הספרותיים, העמוסים בהשפעות מעולמו של הסופר צ’אק פלאניוק: בעוד החצי הראשון של האלבום כלל בעיקר שירים המציגים דמויות מנקודת המבט של מספר יודע-כל, השירים בחצי השני של האלבום עוסקים בסיפורים והסיטואציות שבהן המספר נמצא בזמן אמת. השילוב החייזרי יצר חוויה מוזיקלית שונה וחריגה בנוף האימו של התקופה.

האלבום הוליד חמישה סינגלים, בראשם "I Write Sins Not Tragedies" - להיט ענק שהגיע למקום השביעי בבילבורד והפך לאחד הקליפים המזוהים ביותר עם MTV באותן שנים. השיר זכה בתואר Video of the Year בטקס ה־VMA של 2006, ועזר לאלבום למכור מיליוני עותקים ברחבי העולם.

לצד Sins בלטו גם "Lying Is the Most Fun a Girl Can Have Without Taking Her Clothes Off" ו־"But It’s Better If You Do", שהמשיכו את הקו התיאטרלי של הלהקה וסימנו את נקודת המעבר בין שני חלקי האלבום. השמות של שני השירים יוצרים יחד משפט אחד, ציטוט של נטלי פורטמן מתוך הסרט "קרוב יותר" משנת 2004.

חברי הלהקה סיפרו שצפו בסרט בזמן שניסו לחשוב על שמות לשירים, ואהבו את הציטוט - אך הוא היה ארוך מדי לשיר אחד. עם זאת, הנימוק הזה לא הפריע להם לתת לשיר אחר את השם "There's A Good Reason These Tables Are Numbered, Honey, You Just Haven't Thought Of It Yet" - הטייטל הארוך ביותר שנתנה הלהקה לשיר אי פעם, עם לא פחות מ-16 מילים.

מלבד ההשראות הספרותיות והקולנועיות, השירים חושפים בעקיפין גם חוויות אישיות מחייהם של חברי הלהקה, ובייחוד של הגיטריסט והכותב ראיין רוס - שכתב על שברונות הלב שחווה בשנות התיכון ועל ההתמודדות של אביו עם אלכוהוליזם והתמכרויות, שמוסברת באופן כמעט ישיר בשיר "Camisado". מנגד, בשירים מופיעות גם ביקורות מרומזות יותר ופחות על תעשיית המוזיקה ועל התקשורת - כמו בשם השיר "The Only Difference Between Martyrdom and Suicide Is Press Coverage".

בתוך הלהקה לא חסרו מתחים: זמן קצר אחרי הצלחת האלבום, פוטר הבסיסט ברנט וילסון, על רקע טענות לחוסר מקצועיות וחוסר התקדמות מוזיקלית. החברים טענו כי יורי ורוס הם אלה שכתבו את הליינים של הבס ואף הקליטו אותם בפועל, בעוד וילסון שימש בעיקר כבסיסט על הבמה. וילסון מצדו הכחיש ועמד על כך שהיה חלק מלא מהכתיבה וההקלטות, ואף תבע את הלהקה על נתח מהתמלוגים. כך הפך A Fever You Can’t Sweat Out לאלבום היחיד שבו הופיע שמו בקרדיטים.

בזמן אמת, האלבום פילג את המבקרים: מגזינים כמו Kerrang! היללו את החדשנות והשאפתנות, בעוד ביקורות אחרות, בהן Pitchfork, קטלו אותו בשל חוסר "אותנטיות". דווקא הפער הזה בין ההצלחה המסחרית האדירה לבין הפולמוס הביקורתי הפך את A Fever You Can’t Sweat Out לאחד האלבומים המזוהים ביותר עם רוח התקופה.

שני עשורים אחרי צאתו, האלבום נתפס לא רק כפריצת הדרך של Panic! At The Disco, אלא גם כאלבום שהשפעתו חצתה גבולות ז’אנר ותרבות. הוא נחרט כסמל לגל האימו-פופ של תחילת המילניום, וכעדות לכך שגם מתוך חדרי חזרות מאולתרים ומסגרת תקציבית מצומצמת יכולה להיוולד יצירה ששינתה את הדרך שבה דור שלם האזין, התלבש וחי את המוזיקה.