רגע לפני שהיא עולה לבמה במופע מרגש באמפי שוני, יובל דיין מוציאה היום את "מה שהיה היה", שיר חדש שכתבה והלחינה בחודש האחרון עם המוזיקאי לידור סולטן, שגם מפיק מוזיקלית את המופע הגדול, שאמור היה לסגור ולסכם עשור מוזיקלי - אך נדחה קצת בשל המלחמה.
"והימים עוברים, אני עוד מנסה ללכת רחוק מכל מה שהיה, כי מה שהיה היה, היה היה", היא שרה בשיר החדש, אחרי תקופה מורכבת שבמהלכה היא פגשה חטופים שחזרו, חיילים ופצועים, חיבקה וניחמה באמצעות המוזיקה את כל מי שהיו זקוקים לכך.
במופע החגיגי, שיתקיים ב־15 באוקטובר באמפי שוני, יתארחו דיקלה וניר כנען, והוא יכלול שירים משני האלבומים החדשים של דיין שיצאו בשנה שעברה ("ניגונים" ו"תישארי את"), לצד להיטים מאלבומיה הנוספים, ובהם גם השיר החדש "הנה באו הימים", שאותו כתבה עם דיקלה.
"המופע נדחה בגלל המלחמה. בדיוק היה האיום הקודם של האיראנים, והרגשתי שזה לא נכון לחגוג", היא מספרת בראיון אישי וחשוף שיתפרסם במוסף "ישראל שישבת" בשבוע הבא. "עכשיו, בהכנות למופע, מתוך כל השכול והעצב, הבנתי שאני רוצה להפוך אותו למשהו שמח יותר ומלא יותר בחיים. השקענו חשיבה בנושא ועבדנו על עיבודים חדשים".
כבר יותר מעשור את פועלת ויוצרת. סכמי לי את יובל דיין של 2025.
"אחרי עשור של עשייה, אני יכולה להגיד לך שמשהו בי התחדש בפנים. לקח לי הרבה זמן להתמודד עם הפרסום הפתאומי בגיל צעיר, ועם כל מה שהוא מביא איתו. לעמוד במרכז העניינים אף פעם לא היה באופי שלי, אבל התפרסמתי בגיל 17 והתבגרתי לעיני המצלמות, וזה תהליך חשוב ואישי, עם עליות ומורדות.
"משהו בזה שהייתי חשופה, למרות כל האהבה העצומה שקיבלתי, גרם לי לרצות יותר להסתגר ולשמור דברים לעצמי. עמדתי קצת ליד הקריירה, התנדנדתי, ודווקא בשנתיים האחרונות גיליתי כמה כוח השירים נותנים. כמה הקהל ואני זקוקים לביחד הזה. הבנתי לעומק את השליחות של השירים, ושלי כמוזיקאית. ומשהו התייצב, נפתח והתהדק".
השנתיים האחרונות שינו כאן הכל. מה השתנה בך?
"בתוך עולם שמשתנה כל הזמן, לפעמים אני תוהה עד כמה מקום יש למילה הכתובה, לטקסטים ולעומק. במלחמה הבנתי שזה עמוק־עמוק בלב של כולנו, ואני מרגישה שכולם התגעגעו לזה. היום יותר מתמיד אני מרגישה במקומי. שייכת. ב'דה וויס' היתה לי חוויה טובה בסך הכל, אבל לא היה שם את האדם הזה שיכין אותי למה שיקרה יום אחרי. אולי בעצם כן היה, אבל אני לא הייתי במודעות לזה או בפתיחות להכיל את מה שעומד לבוא.
"באיזשהו מקום, אני מרגישה שהשנתיים האלה אספו אותי בחזרה והזכירו לי למה אני עושה מוזיקה. כמוזיקאית, התפילה שלי היא להוציא שירים בלי תאריך תפוגה, שאוכל לשיר אותם גם עוד עשורים קדימה. בשנתיים האחרונות הצלחתי לדייק את המקום שלי מול עצמי ומול הקהל".
הקהל שלה הוא מהמגוונים שיש: חילונים ודתיים, חובשי כיפות ומעריצים מ"דה וויס" שהתבגרו יחד איתה. לפני כעשור היא חזרה בתשובה שילבה את האמונה עם המוזיקה והפכה לגשר מחבר בעולם של ניגודים. היא מסרבת להצטמצם לכדי הגדרה אחת ושומרת על האמת שלה.
אנחנו עם ששורד
"הקהל הוא בעצם שיקוף של האמן. אני תמיד מרגישה שהייתי נהנית לשבת עם הקהל שלי אחרי הופעה, לבלות איתו. אם פעם הייתי מרגישה ה'דוסית' בעולם המוזיקה או ה'מוזיקאית' בעולם הרוחני, היום אני מבינה שיש לי פריבילגיה להיות שייכת בכל מקום, גם בעולם הרוחני וגם בעולם של התעשייה. בתכלס זה קצת הסיפור של כל עם ישראל, הבין לבין הזה, וזה היופי שלנו כחברה. אני מרגישה שאנחנו נמצאים בתקופה נפיצה, והרשת - עד כמה שהיא נראית סובלנית ומכילה ושיש בה מקום לכל אחד לשפוך את שעל ליבו - בסוף לוקחים איזו מילה שאמרת ורצים עם זה קדימה.
"הדנ"א שלנו כעם היהודי, העם הנבחר, יש בו משהו שורד. נאבק. את יכולה לראות פוסט על הלוויה של חייל שאין מי שיבוא אליה - וכולם מתייצבים מייד. גם בחתונות - בתוך שנייה כולם מגיעים. אנחנו בשותפות גורל, זה הסוד שלנו".
אותה סולידריות נסדקה לא מעט לאחרונה, ואחד הפיצוצים סחף אחריו גם את עולם התרבות עם עצומת האמנים שיצרה סערה. מהי עמדתך בנושא?
"כמו שאמרתי לגבי הרשתות, העצומה הזו הכילה בתוכה כמה נושאים: גם הפסקת הלחימה, גם לדבר על הלוחמים שלנו, וגם החטופים. זה מורכב מדי לנהל שיח כזה ברשתות. הרשת לא מצליחה להכיל, היא ישר מקטלגת אותך ל'בעד' או 'נגד'. אני רוצה את החטופים בבית, אבל אני לא מוכנה להכיל טיפה של אגרסיביות מול הלוחמים שלנו".
הראיון המלא בשבוע הבא במגזין סוף השבוע של "ישראל היום" - "ישראל שישבת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו