אריאל סמל היה בן 16 כשאביו נפטר, והמצלמה שהשאיר אחריו לא עזבה אותו מאז. בגיל 18 כבר היה ברמן במועדון הפינגווין המיתולוגי, והמצלמה, Nikon FE2 ידנית 35 מ"מ, הפכה לחלק בלתי נפרד ממנו. "התחלתי לצלם את החברות שלי, את החבורה שסבבה אותי, את רגעי היומיום. מאוד אהבתי לצלם אירוטיקה, ומשם זה התגלגל", הוא מספר כיום, בגיל 60, ל"ישראל היום" ומודה שעוד קודם לכן כבר בלט כאאוטסיידר.
"זה לא כמו היום שלכולם יש טלפונים. אז כמעט לא היו מצלמות, ובחושך הזה היה מאוד קשה לעבוד. הפילם היה ידני, הפלאש לא ידע מה קורה בכלל. אנשים רקדו בלי הפסקה. רוב הצלמים שהגיעו מבחוץ באו עם פרוז'קטורים והוציאו תמונות מבוימות. אני חייתי את המקום, הייתי חלק מהחבורה - לכן זה נראה אחרת".
הפינגווין עצמו היה עולם ומלואו, כיאה למועדון המיתולוגי שהיה. "זה היה מרתף קטן עם מאות אנשים. לפעמים נכנסו לשם בני 14-16. כולם שתו ועישנו בכמויות שאי אפשר לדמיין היום. כולם עשו סקס עם כולם, זו הייתה קהילה.
"אנחנו, הפאנקיסטים, היינו שומרים על הבנות. לא נתנו לאף אחד להתקרב או להטריד אותן. אני יכול להגיד לך בביטחון - לא היה אונס בפינגווין. היה המון סקס, אבל הכל בהסכמה. ידענו להוציא החוצה כל מי שעשה בעיות".
אבל אותה הקהילה לא הסתכמה רק בפאנקיסטים. "הפינגווין התחלק גם לגותים - אנשים שלקחו את כל הבגדים השחורים, המוזיקה הדיכאונית. הם היו עדינים יותר. ובכל זה היה גם מקום גדול לקהילה הגאה. גייז ולסביות מצאו שם חופש מגדרי שלא היה בשום מקום אחר בעיר. בחוץ היו רודפים אותם, לפעמים אפילו שוטרים היו מרביצים להם. בפנים, אנחנו הפאנקיסטים שמרנו עליהם. אף אחד לא העז להתקרב".
כולכם הייתם ילדי פינגווין?
"היינו קהילה. גרנו בקומונה ברחוב ברנר 12. היינו יוצאים באחת בלילה וחוזרים בעשר בבוקר. כולנו היינו קצת בלגניסטים, קצת גותים. אני הייתי פאנקיסט. לא היינו היפים נאיבים שדיברו על 'פיס אנד לאב'. אנחנו ראינו את הבורגנות ככזו שהרסה הכל. העבודות מתחת לפלורוסנטים נראו לנו כמו מוות. רצינו חופש, רצינו למרוד".
גם המוזיקה סימנה את ההבדל עבור קהילת הפינגווין המגוונת. "הקשבנו לכל דבר - באוהאוס, סוזי אנד דה באנשיז, דברים שהגיעו מלונדון וברלין. היו הופעות של להקות מקומיות - סיאם, מינימל קומפקט, שולץ האיום - וגם אמנים מחו"ל. סוזי והבאנשיז ישבו אצלי בבר ושתו. זה היה מטורף. באותן שנים תל אביב באמת הייתה חלק ממה שקורה בברלין, לונדון וניו יורק".
אך התרבות העשירה של המועדון החתרני כללה גם צדדים אפלים. "היינו בין הראשונים בארץ להיחשף לסמים קשים. לא הרואין, אבל LSD, אקסטזי. אנשים היו לוקחים שניים שלושה טריפים בלילה, ואף אחד לא ידע אז שזה הורס את המוח. היה נהוג לראות אנשים בטלוויזיה מעשנים סיגריות - אפילו רופאים. אנשים פשוט לא ידעו מה זה יכול להיות. היום לפחות יודעים למה להיזהר".
בשנת 2014 יצא ספר הצילומים הראשון של סמל, "אנשי הפינגווין", שנחטף מהחנויות. "לא נשארו עותקים. אנשים התחילו לשלם 1,000-2,000 שקל על ספר יד שנייה. זה היה מטורף. לא דמיינתי לעצמי שזה יקרה", הוא מספר. כעת הוא מתכונן לפרק הבא. "מצאתי עוד מאות צילומים, חלקם נשכחו לגמרי. אלה תמונות שצילמתי ולא ראיתי 40 שנה. אז החלטתי לא להוציא מהדורה שנייה - אלא ספר המשך - 'אנשי הפינגווין 2'. הוא יכלול לא רק את התמונות, אלא גם סיפורים ותגובות של האנשים עצמם. זה משהו הרבה יותר חי מהפעם הקודמת".
כשהחל סמל להעלות את התמונות לפייסבוק, הבין עד כמה הן נגעו באנשים. "כל יום היו מגיעות הודעות. אנשים בכו. אמרו לי: 'החזרת לי את הנעורים שלי'. הם זיהו את עצמם, את החברים, גם את מי שכבר לא בחיים. זה היה עוצמתי. זה לא קהל של חובבי צילום - זה קהל של חובבי תרבות, אנשים שמבינים שהרגעים ההם לא תועדו כמעט בשום מקום אחר".
ואכן, הצילומים שהיו אז תיעוד מקרי הפכו למסמך תרבותי שאין לו תחליף, כזה שמחזיר את הדמויות ההן לחיים ומעניק לדור החדש הצצה נדירה לרגע שבו העיר ניסתה להיות משהו אחר - חתרני, אפל, מלא תשוקה, ובעיקר חופשי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו