אז בתגובה לעצומת האמנים הקוראת להפסקת הלחימה בעזה, עידן עמדי יצא נגד גידי גוב וחוה אלברשטיין - והרשת גועשת. ובתגובה נוספת לתגובה, כפיר צפריר השחיר את אסף אמדורסקי - גם הוא מחותמי העצומה- ששפט אותו, ולטענתו גם התעלל בו ב"הכוכב הבא" - והרשת שוצפת.
סערות מדומיינות בגובה המקלדת השתלטו על הרשתות ביממה האחרונה, מציפות אותנו בשנאה ורעל, והטוקבקים, הו הטוקבקים, שקוראים "להחרים!! ומיד!!!" ויש שם הכל מהכל. בעד. ונגד. "עמדי אתה גיבור ישראל' לעומת "עמדי תתבייש לך". הרעל מתפרץ לכל הכיוונים כמו ילד בהתקף טנטרום שאין דרך להרגיע אותו.
תשעה באב מעולם לא הרגיש מפוצל יותר ומפולג יותר, הכי רחוק שיש מ"אהבת חינם". חורבן הבית? אם לשפוט על פי הרשת אנחנו כבר תכף שם. ואם נצא לרגע מהמסך ומהמקלדת לעבר החיים עצמם - את מי זה מעניין לעזאזל מה חושב אמן כזה או אחר? ואיך ייתכן שזה מה שמקבל כותרות? שזה מה שמייצר באזז ושיח ציבורי?
האולפנים מלאים בשמות של אמנים ואמניות, פרשנים מלרלרים את דעתם על אותם אמנים ועל דעתם על המלחמה, כשבמקום זה היינו צריכים לדבר כל יום, כל היום, על סרטוני הזוועה של החטופים שנמקים בשואת עזה 2025 ועל העובדה שהם עדיין שם. על המשפחות שלהם שהן הגיבורות עצמן, שמפגינות יכולת הישרדות בלתי הגיונית בתוך כמעט 700 ימים של גיהנום עלי אדמות.
גידי גוב לא יחתום על עסקה עם חמאס, עידן עמדי לא יוביל מבצע צבאי לשחרור חטופים. האמנים והאמניות הנהדרים שלנו מאז 7 באוקטובר משרתים בצבא האמנות והתרבות, עושים את מה שהם יודעים לעשות - מפיצים מוזיקה, אמנות, תיאטרון ושמחה ללבבות הכואבים של כולנו. וכן, הם גם זכאים לדעה משלהם, הרי אחרת תזעקו לעברם "למה אתם לא מדברים???".
אז יש מגוון דעות, אפשר להסכים איתן ואפשר לא, אבל זה צריך להיות במסגרת השיח המכבד. אפשר גם לנהל על זה דיון אבל בשורה התחתונה זה לא מעניין וזה לא חשוב, וזה מסיט את הלך הרוח והשיח הציבורי ממה שחשוב באמת: החטופים שלנו שצריכים לחזור הביתה, החיילים שלנו שצריכים לשוב לביתם, הפצועים שצריכים להחלים והמדינה הזאת, שכבר שנתיים נאבקת על קיומה וחייבת להשתקם כדי שכולנו נוכל לנשום שוב. ולצחוק שוב, ולחלום שוב, וגם ללכת להופעות (גם של גידי גוב וגם של עידן עמדי, כל אחד וטעמו) מבלי להרגיש את עננת האשם שמלווה את כולנו מאז אותה שבת.
