מכונת הזמן: רוקפור החזירה את קיסריה לניינטיז - וסיפקה קסם עם פורטיסחרוף

אחד ממבחניה של יצירת אמנות להפוך ליותר מסך חלקיה, הוא מבחן הזמן. האם היא נשארת רלוונטית גם אחרי שנה, חמש שנים, עשור, שלושה עשורים.

כשיצא ב-1995, שנה שעוד הוציאו בה אלבומים ("חם על הירח", "הו הו", "מסעותי עם עצמי", "יש בי אהבה", "א-לי-מות", "להתראות נעורים שלום אהבה", "החיים שלך בלאפה", "הילד שבך", "עיוור בלב ים", "רישומי פחם", "עמיר לב", "גאון על הירקו"ן והיו עוד), האלבום של רוקפור "האיש שראה הכל" דווקא לא היה מהחשודים המיידים להפוך ליצירה כזו. "בהופעות ההשקה היו 25 אנשים", צחק אתמול סולן הלהקה אלי לולאי בהופעה לציון 30 שנה לאלבום - מול אמפי קיסריה מפוצץ עד אפס מקום.

אבל "האיש שראה הכל" הפך לאבן דרך בתולדות הרוק הניינטיזי של ישראל, שרוקפור הביאו אליו את הפסיכדליה עם הקול הגבוה והייחודי של לולאי, הגיטרות החותכות של ברוך בן-יצחק, הבס המנשב של מרק לזר, התופים הכבדים של איסר טננבאום (שעל עטיפת האלבום מופיע תצלום ישן של אביו), והמילים שמצליחות להיות גם מורכבות וגם המנוניות, ובעיקר אומרות משהו עלינו, אז והיום.

"איבד שליטה", שר לולאי בפתיחת המופע, "האיש שבעיניו ראה יותר מדי. אמרו: 'אתה נשארת דמות מהעבר'. נותר רק לחכות". ואם כבר לחכות, אולי כדאי להמציא איזו מכונת זמן עבור כמה עשרות בעזה שאין להם זמן, וכמה עשרות אלפי מפונים, ופוסט טראומטיים, ופצועים, ומשפחות חללים. וואלי דווקא כולנו מחכים ל"אורח חיים אחר, ודרך אמות מידה שונות. בלי אותות ומופתים, בלי מוסר כליות"? ואלי בכלל "כל כיוון שבו הלכנו, לא הוביל לשום מקום. בימים שעוד חשבנו, שנעצור את השעון".

אז קיסריה אולי משכרת - אבל (לפחות במה שקשור למוזיקה) לא משקרת. 30 שנה אחרי, הרוקפורים, מחוזקים בכלי מיתר, פתחו חזק עם השירים שמהם ציטטנו הרגע, והמשיכו עם שאר שירי האלבום בעיבודים עשירים וסאונד שנע בין צרחה ללחישה, לפעמים עוטף, מלטף ונמוג בעשן, לפעמים צורח לשמיים.

ואז עלה לבמה - במכנסיים קצרים וגרביים מתוחות - אחד רמי פורטיס. חלום כחול ותלוי על הצלב שלו הביאו את הקהל לנקודת רתיחה, שהמשיכה לבעבע עם ברי סחרוף, מזכיר לנו שלב שבור הוא לב שלם, ושבהצגה יומית טרזן מנצח את מצ'יסטה. הצמד המיתולוגי ביצעו עם רוקפור ביחד גם את "אין קץ לילדות", וכשהקהל כבר מזיע לפחות כמוהם על הבמה, הגיע תורו של "חור בלבנה", בביצוע שכלל את פורטיסחרוף, אבקת קסמים על הגיטרות ומילים, שוב המילים האלה... "באור חיוור, במלכודת השעה, בא מלאך, תראו מה יש לו ביד, מה שמפריד בין טוב לרע, זה אחי".

ההדרן המשיך את הקסם, עם "אבשלום", שוב לא שקט" ו"הכעס", שכבר ברור שאין כמותו כדי לסגור הופעה כזו - ותרשו לי רגע להפוך לנודניק הרוטן שאני, בכל זאת, חציתי את גיל 40 ויש פה ילדים ומשכנתא וחיים עצמם.

הגיע הזמן לפוצץ את הבלון המנופח שנקרא קיסריה. סמל הסטטוס הזה, הווי שכל אמן חייב לסמן, הוא מקום שההגעה אליו לא מזכירה הגעה למופע גלדיאטורים של מוזיקה - ולא משנה עכשיו אם זה רוק, פופ, היפהופ, ים תיכוני או הגבעטרון - אלא דווקא טיפוס למצדה בשביל נחש של רכבים מתפתלים עד אין סוף, רק כדי למצוא חנייה במרחק ריצת 3,000 מטר מכשולים. 

ואחרי שכבר הגענו, המקום צפוף, לח וחם למות, השירותים ודוכני האלכוהול והמזון בחוץ, והאווירה הכללית היא שאולי לא היה שווה לשלם לבייביסיטר (תשעים אחוז מהקהל שילם לאחת כזו או קרא לסבתא). מזל שהיתה שם מוזיקה כדי להציל את המצב, אבל לא מעטים הפסידו את ההדרן כדי לנצח את הפקקים. הכעס כבר נעול, אבל עדיין מטלטל. אתה הבנת את זה, הורדוס?