"סירה לילית לעזה": מסיבת ההתרמה הפוליטית של אמני בריטניה

בלונדון מתארגנים לערב התרמה מפואר ונוצץ בשם Artists for Gaza, שבו יעמדו בעמדות הדי.ג'יי כמה מהשמות הגדולים של הרוק והפאנק הבריטי: פול וולר מלהקת "דה ג'אם", פול סימונון מ"הקלאש", פול קוק מתופף ה"סקס פיסטולס" וסאגס, סולן להקת "מאדנס", לצד תקליטנים מקומיים.

המטרה המוצהרת היא הומניטרית – גיוס כספים לאספקת מזון, מים ותרופות לילדים בעזה. "זו לא רק התרמה," אמרו המארגנים. "זה גם סירוב להסיט מבט, אבל קולקטיבי ושמחה קולקטיבית על הדרך שבה כספי המיסים שלנו והכוח הלאומי שלנו מופנים. תעשיית המוזיקה מלאה בפלשתינים נהדרים, ויש לנו את הכלים לגשר על העוול הממושך שהדור שלהם סובל בשמנו". והם גם הוסיפו התרסה קלה: "צפו לקהילה, צפו לרגש, צפו להתנגדות". במילים אחרות, לא רק מחווה הומניטרית אלא אירוע שמכוון אצבע מאשימה כלפי בריטניה, המערב וישראל – כאחראים הבלעדיים לטרגדיה בעזה.

עבור מי שגדל על המוזיקה הזו, יש כאן אירוע לא רק פוליטי - אלא גם אישי וכואב. הקלאש, הסקס פיסטולס, מאדנס – אלו להקות שהיו תמיד אנטי ממסדיות וחתרניות. אבל לא היה מדובר בסיסמאות ריקות – זו הייתה מחאה חכמה, ביקורתית, לפעמים אפילו אכזרית כלפי התרבות הבריטית עצמה.

הקלאש כתבו את “Rock the Casbah” כביקורת על הצנזורה הדתית במזרח התיכון: “By order of the prophet, we ban that boogie sound” – שליט דתי שמצווה לאסור מוזיקה “משחיתה” והקהילה שמתעקשת לנגן. השיר לועג לפקודות דתיות ולחוקי טוהר שמנסים להשתיק אמנות וחירות אישית.

הבתים של השיר עוד יותר חריפים: המלך שמורה לנגנים להפסיק, השייח שנוסע בקדילאק נוצץ בלב המדבר, המואזין שעומד על גריל הרדיאטור – אלה דימויים של צביעות, עושר מנופח ותרבות שמעורבבת בלי היגיון בין מסורת קנאית וצריכה מערבית יוקרתית. זו הייתה ביקורת לא על המערב הקולוניאלי אלא על שליטים במזרח התיכון, על הפער בין הרטוריקה הדתית והעושר, על ניסיונות לדכא תרבות חופשית בשם הדת.

אפילו ההיסטוריה של השיר מוכיחה כמה הוא מסובך: בשנות התשעים הוא הפך לשיר קרבי בתחנות הצבא האמריקני במלחמת המפרץ, והביטוי “Rock the Casbah” רוסס על פצצות אמריקניות.

והיום, אחד מחברי הקלאש יעמוד בלונדון במסיבה שמציגה מסר הרבה יותר פשוט: “אנחנו מוסריים כי אנחנו תורמים לעזה. ישראל אשמה". בלי שמץ של אותה ביקורת חדה כלפי דיכוי דתי – כמו זה של חמאס בעזה, שאוסר כל “boogie sound”, רודף אמנות, נשים, להט"ב ומתנגדים.

מאדנס מצדם לא היו ידועים בתור להקת מחאה פוליטית ישירה אלא בהרבה הומור עצמי ופארודיה על התרבות הבריטית עצמה. “Night Boat to Cairo” היה בכלל יצירה מדהימה אך מוזרה – קליפ זול שבו הם לבושים כקולוניאליסטים שיכורים, קופצים בין פירמידות מצוירות ומסתלבטים על הפנטזיה הבריטית לכבוש את המזרח. הם לא הטיפו מוסר – הם צחקו על הצביעות התרבותית של לונדון.

דווקא זה הופך את ההצטרפות של סאגס ממאדנס לערב הזה למשהו כל כך צורם. כי פעם הם ידעו לצחוק גם על עצמם, לשים מראה בפני התרבות שלהם, להודות במורכבות. היום זו כבר לא פארודיה על הבריטים החולמים על קהיר – זו “רכבת לילה לג’באליה” עם מסר מוסרי חד־צדדי, שמוכר טוב מאוד לקהל של לונדון.

אולי הילדים בסוריה לא מעניינים את הסקס פיסטולס? או שמתי שהקלאש שרו ״I live by the river”, הם התכוונו לנהר הירדן? וחבל מאוד שסולן מאדנס לא אומר מילה על ההמון האסלאמי שצבא על רחובות לונדון שהוא כה אוהב.

בסוף זו לא רק מחאה פוליטית - אלא שאלה על מוזיקה ועל יושרה. הלהקות האלה ידעו פעם לייצר אמנות ששואלת שאלות ולא נותנת תשובות קלות. הן שרו על אירוניה, עירוב תרבויות, הומור עצמי וביקורת שלא חסכה מאף אחד. לראות אותן עולות היום למסיבה עם מסר כל כך חד־מימדי, בלי מילה אחת על ארגוני הטרור במזרח התיכון - זה פשוט מאכזב. לא בגלל הדעה שלהן – אלא בגלל שהן ויתרו על כל מה שעשה את המוזיקה שלהן טובה ומעניינת באמת.