“המוזיקה שלי נתנה לו כוח”: דייוויד דריימן על המפגש המרגש עם ירדן ביבס

אין צורך להציג את דייוויד דריימן לישראלים. הוא לא עוד כוכב רוק עולמי שמגיע להופיע פה - הוא משלנו, מכל הלב. יש לו משפחה כאן, הוא יהודי שלא מסתיר את זה לרגע, אפילו זורק "אחי" עם חיוך. האהבה אליו בישראל לא נמדדת רק בכרטיסים שנמכרים או בהשמעת להיטים ברדיו - זו אהבה אמיתית, הדדית, והוא מחזיר אותה - ובגדול.

השבוע הוא נחת בארץ ישר מאירוע שלא ישכח כל חייו - ההופעה האחרונה, אירוע הפרידה ההיסטורי של Black Sabbath ואוזי אוסבורן בעיר ברמינגהם. ערב אחד שבו חלקו במה חלק מהשמות הכי גדולים בעולם הרוק - Guns N' Roses, Aerosmith, Metallica ואחרים. דריימן היה שם, על הבמה, אחד מהם - אבל גם מעריץ ענק שלא שוכח לרגע מאיפה הוא בא.

הוא מודה שהוא עדיין מתאושש. "אני לא חושב שאי פעם היה בחדר אחד ריכוז כזה של כוכבי רוק ברמה הזו", הוא אומר. בשביל דריימן, אוזי ו-Black Sabbath הם לא סתם אגדה - הם המורים שלו. "הם האבות המייסדים של המטאל. אני בר מזל לקרוא למשפחת אוסבורן חברים. הם היו משמעותיים מאוד בהתפתחות שלנו. הם אוהדים גדולים של ישראל".

הוא מתאר את הערב כאירוע חד־פעמי שבו כל הכוכבים הכי גדולים של הרוק הפכו שוב למעריצים. "רעדנו מפחד - סטיבן טיילר, החבר’ה ממטאליקה - זה היה מטורף. אני צובט את עצמי. אני עומד ומדבר עם האנשים שהייתי מסתכל על התקליטים שלהם כשהייתי ילד בן 10, והקשבתי שוב ושוב. ועכשיו הם מכירים אותי בשמי הפרטי".

אבל הערב הזה לא היה רק חגיגה נוצצת מאחורי הקלעים. הוא גם הפך לשיחת היום בגלל כמה קריאות בוז שנשמעו בקהל בזמן שהוא היה על הבמה. דריימן לא מתחמק מהשאלה, אבל שם את הדברים בפרופורציה. "ציפיתי שיקרה משהו", הוא אומר בכנות. "זה תפס אותי קצת בהפתעה לרגע, אבל זה היה כל כך קטן שלא ייחסתי לזה חשיבות. אחרי הבית הראשון כולם היו איתי - מוחאים כפיים ושרים יחד".

מה שהפריע לו באמת היה איך הסיפור הזה תפס חיים משלו בתקשורת. "הגזימו לגמרי", הוא אומר. "זה היה צריך להיות ערב של אוזי, של Sabbath. וגנבו מהם את הפוקוס. לא היה שום קשר בין האמירות שלי הצדעה וההוקרה שהייתה מוקד האירוע".

אבל דריימן לא תמים ולא עיוור לשנאה שמסתובבת בעולם. הוא לא מפחד לקרוא לה בשם. "הם חושבים שהם נלחמים למען צדק, אבל הם נלחמים עבור השטן. הטריק הכי גדול של השטן היה לשכנע את העולם שהוא לא קיים - והוא קיים. הוא מתגלה בכל מקום". ובכל זאת, הוא מקפיד לומר שהשונאים היו מעטים. "היו שם, כן - אבל לא במספרים גדולים. עשו מזה פיל".

הוא גם מספר שהרבה קולגות יודעים בדיוק איפה הוא עומד פוליטית. "הם יודעים טוב מאוד מה הן הדעות שלי" הוא אומר ברצינות, אבל מסרב לנקוב בשמות. "אני לא אבגוד בהם. הם לא צריכים את הרפש שיבוא עם זה. אבל יש זרם חזק ומפתיע של תמיכה". ואז הוא מצייר את הקווים הברורים של הזהות שלו: "המגן דוד זה לא סתם שרשרת שאני עונד על הצוואר - זו הזהות שלי. אני לא מפחד ממנה, לא רועד, לא נסוג. ולעולם לא אעשה את זה. הם רוצים שנהיה יהודים עם ברכיים רועדות - אני לא אתן להם את זה".

הוא טורח להזכיר שוב את המגן דוד הגדול שהוא עונד על הבמה. "יש המון צלבים בהופעה של Black Sabbath - אז למה לא מגן דוד אחד?", הוא מחייך.

אבל אז משהו בו משתנה. הקול נהיה רך יותר, הלב נפתח לרווחה. הוא מדבר על ירדן ביבס. זה לא עוד סיפור - זו פיסה של כאב עמוק שמחברת בין אנשים שמעולם לא הכירו קודם.

הקשר שלהם התחיל ברגעים הכי קשים. מישהו פנה אליו וסיפר שירדן רוצה להשמיע את אחד השירים שלו בהלוויה של משפחתו. דריימן לא היסס לרגע. "הייתי המום. 'Hold On To the Memories' נכתב בדיוק בשביל דבר כזה. אני לא יכול לדמיין רגע יותר טעון וכואב בהיסטוריה היהודית מאז השואה".

הוא מספר איך עקב אחרי הסיפור.
"כולנו התאהבנו באבא שהוא. מעולם לא הרגשתי כל כך קרוב לילדים של משפחה אחרת הרגשתי שהם הילדים שלי. התגעגעתי אליהם. כולנו היינו דבוקים למסכים, מחפשים פיסה של תקווה שהם עוד בחיים. התחברתי אליו מיד".

המפגש פנים אל פנים היה רגע שהוא לא ישכח לעולם. "הוא כל כך מתוק, צנוע, אמיתי. אתה רואה את הכאב בעיניים שלו. הוא מהאנשים שאתה רק רוצה לחבק חזק. לעבור סערה כזו, לאבד את הדבר הכי יקר לך בעולם בצורה כל כך ברברית - ועדיין להמשיך ללכת. זה לא מובן מאליו. אני מרגיש קטן מול זה. זו זכות עצומה להיות אפילו חלק קטן מהסיפור הטראגי הזה".

הוא עוצר לרגע ואז מוסיף משהו שקט, כמעט בלחש. "זו מתנה. אתה חולם על זה כיוצר - שהדבר שיצרת יעזור לאחרים להחלים. זה מה שנותן לשיר חיים משלו".

והוא מקפיד להזכיר שכל מה שהוא עושה - לא התחיל עכשיו. "אני תומך נלהב של ישראל כבר 25–30 שנה. מאז שהתחלתי להופיע, לא הסתרתי את הזהות שלי אפילו יום אחד. ולעולם לא אסתיר".

האהבה שלו לישראל ברורה. "אני אוהב את העם שלנו. את ההיסטוריה שלנו. את המורשת שלנו. כל פעם שאנחנו עוברים זוועות - אנחנו רק מתחזקים. זה תמיד ההפך ממה שהם רוצים".

אבל הוא גם לא מייפה את הקשיים. "זו הייתה שנה קשה מאוד לכולנו. קשה במיוחד לאלה שמרגישים כמוני. יש רבים בתעשייה שלא יכולים להביע את זה. זה לא קל - במיוחד כשבצד השני יש מיליארדים שמוכנים למות כדי לקחת לך את החיים. זה לא מי שאנחנו. אנחנו לא מאיימים, לא שולחים מחבלים מתאבדים. אנחנו אוהבים את חיים. הצד השני חוגג את המוות - ואנחנו לא יכולים לשחק במשחק שלהם. אני בסדר עם זה. מעדיף ללכת עם כבוד מאשר להפוך לחיה"

ובתוך כל זה יש לו גם רגעים אישיים של אור. לפני כמה חודשים הוא כרע ברך והציע נישואין על הבמה. "אני אוהב את שרה כל כך. היא מתנה אמיתית. מקור של שקט ואיזון בעולם המטורף שלי. לא רבנו אפילו פעם אחת בשנה וחצי. היא יפהפייה, עם נשמה עדינה וטובה. אני כל כך בר מזל שמצאנו זה את זו".

ולבסוף, הוא משתף במשהו אישי. הביקור הנוכחי מוקדש רק לאמו שחולה במחלת הסרטן. הוא מבקש בקשה צנועה, אנושית מאוד. "כל מי שמרגיש בנוח - שיגיד פרק תהילים או כל תפילה שהוא יכול בשביל אמא שלי. היא חולה בסרטן בשלב 4. זו גם הסיבה שאני פה עכשיו. אני צריך את התפילות והברכות של כולם. להתפלל למען מרים בת רחל".

וכששואלים אותו על הופעות נוספות בארץ הוא לא מבטיח דבר - אבל גם לא סוגר את הדלת. "שוקי וייס אומר שצריך לחכות קצת. המצב לא פשוט. שדות התעופה רק נפתחו. אנחנו בעיצומה של מלחמה קטנה - ובינינו, זו רק ההתחלה. זה לא נגמר. לא סיימנו עם איראן, חמאס עדיין קיימים והחטופים עוד לא בבית. העבודה לא הסתיימה. אבל אני גאה כמו שלא הייתי מעולם. עשינו דברים מדהימים. הדהמנו את העולם. תמיד מזלזלים בנו - וזה טוב. קל יותר לנצח ככה".

הראיון צולם בסוויטה הנשיאותית של מלון ריץ' קרלטון בהרצליה.