חברי, ידידי ורעי מימי ילדותי, המוזיקאי שייקה פייקוב, נפטר ביום הולדתו. רק אתמול חגגו לו יום הולדת 88 והוא השאיר אחריו ערך וכמות של מורשת, שתימשך לכל הדורות.
גם הילדים יידעו שהוא כתב את "ארץ בה נולדנו ארץ בה נאהב", את "שירי לי", ואת "תקוות ימי". את הספר שלו "ארץ: משירי ארץ ישראל היפה" הוא נתן לי במתנה ובו כתב "לשרהל'ה, על פועלך למען הזמר העברי, שי צנוע ממני אליך".
זה היה בשנת 1982. אני נולדתי בקיבוץ אשדות יעקב איחוד, ושייקה נולד בתל אביב אבל הגיע וחי בקיבוץ וכך הכרנו. הוא היה המורה שלי למוזיקה בבית הספר וגם המדריך שלי כמנצח מקהלות בהן שרתי, ושיתפנו פעולה בכל מיני הופעות של הקיבוץ בהן הוא היה מנגן ואני הייתי שרה. הוא כתב לקיבוץ המון שירים יפים, הוא היה מחובר לעמק ולקיבוץ במיוחד ולכן ההלוויה שלו תהיה בחלקת האדמה של אשדות יעקב, שם אני אשיר לו את "גם אני רוצה לשיר על הכינרת". ודודו זכאי, הזמר ששר את רוב שיריו, ישיר לכבודו.
שייקה היה מחובר לחום של העמק וזה משהו שבא לידי ביטוי בהרבה מהמנגינות שלו. הוא כתב גם המון שירי ילדים, המון נעימות לקיבוצים שפנו אליו וביקשו ממנו שיכתוב וילחין לאירועים שונים, שירים חסידיים, כי הוא היה מחובר גם לחסידות וגם למילים של התנ"ך וגם לירושלים. הוא כתב לי את השיר לאירוויזיון, יחד עם יהורם טהרלב ז"ל, שכתב מילים ללחן שלו.
הוא השפיע עלי מאוד. אליהו הכהן כתב בהקדמה של הספר של שייקה שאנשים אומרים לחן או מנגינה, אבל ללחנים של שייקה צריך לקרוא נעימות כי הם היו כאלה, נעימות שקל ונעים ללמוד אותם. מלודיה מאוד נוחה לשיר אותה. הוא הותיר אחריו חותם, והוא היה צריך לקבל את פרס ישראל. היינו צריכים להיפרד היום מחתן פרס ישראל שייקה פייקוב, ולצערי הוא לא זכה לזה, אבל בשבילי הוא חתן פרס ישראל.
הביאה לדפוס: מאיה כהן