הזמן קפא: מופע המחווה למאיר אריאל התכתב בצורה מצמררת עם טבח 7 באוקטובר
המוזיקאי האגדי שנפטר בשנת 1999 זכה למופע מחווה יוצא דופן, בתקופה בה חלק מהשירים שלו רלוונטיים מתמיד ונשמעים כמו נבואות זעם • בין רותם שרעבי, אחייניתם של שורד השבי אלי שרעבי ושל אחיו יוסי, שגופתו מוחזקת בשבי, ל"מדרש יונתי" - הוא עדיין כאן, מזהיר מפני אסון כשקהל האימהות השכולות הולך וגדל
בהופעתו האחרונה במועדון הבארבי ב-1999 אמרמאיר אריאלעל שיר טרי שביצע: "שיר חדש - עולה חדש. חייכת – קלטת". זמן קצר אחר כך הלך המשורר ממשמרות לעולמו, אבל אתמול, במופע "25 שנים בלעדיו", היו לא מעט רגעים שהזכירו שהוא חי, בועט, אפילו לוחש לתרצה אלמנתו באוזן.
על במת האמפי פארק בראשון לציון עלו כל השלום והאהוד והנינה, ועוד נגיע וניגע בכולם, אבל הרגע החזק מכולם היה דווקא השיר החדש "אנא הישאר" שביצעה רותם שרעבי, אחייניתם של שורד השבי אלי שרעבי ושל אחיו יוסי שנחטף, נרצח בשבי וגופתו עדיין בעזה.
רותם שרעבי ודויד ברוזה| אור גפן
הזמרת הצעירה, שאיבדה בשבת השחורה ההיא רבים מבני משפחתה, שרה ביחד עם דויד ברוזה באופן מצמרר ומופלא את המילים שכתב אריאל בשנות השישים וכל כולן זעקה שקטה מפיה של אישה המתחננת בפני אהובה – "מה אפשר כבר להחמיץ, ענני, שם במלחמה? שאתה נחפז כה לעזבני, בעודי חמה. הן אם לא מחר אז מחרתיים, ישיגך הקרב. ואתה איתי רק שעתיים, אל תלך עכשיו".
השיר, שבוצע אתמול בפעם הראשונה על במה, "שכב" אצל ברוזה שנים ארוכות עד שהלחין אותו ועוד כמה עד שמצא בית בפיה של שרעבי, שהביצוע שלה יצק משמעות חדשה גם לשיר מוכר יותר של אריאל, לא יכול להוריד ממך את העיניים. שיר חדש - סיפור ישן שלא נגמר. בכית – קלטת.
שיא נוסף בערב שייך לשולי רנד, עם ביצוע עוצמתי ל"מדרש יונתי" שנע בין פזמון רגאיי חסידי לנבואת זעם יורקת אש וגיצים. "ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות, שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות?", שאג רנד יום לפני יום ירושלים, כשהוא נראה ונשמע כנביא תנ"כי. "בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשיכה, בחסינות מושל? הזו גאולה? הזה כבודה? כגנב במחתרת יהודה?".
והיו גם יובל מנדלסון בשפם מקסיקני, שהזכיר לכולנו ש"מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה", ושלומי שבן שהסיע את כל המופע, וגם את העגלה שאין לה עצור, וזהבה בן שסלסלה באופן מופלא את "עם הגב לים והראש לשם", ונינט טייב בביצוע פאם פאטלי ל"איך לפעמים אני", והצמד "ליילי" המורכב מגל תורן וגיא לוי שלא יכולנו להוריד מהם את העיניים, ועלמה גוב והיוקליילי עם ביצוע קטן שתפס במדויק את "לא תתפוס אותי", ויהודה עדר וג'ימבו ג'יי שחיפשו בחושך חומר ללחישה, למקרה שיתקלו באוזני אישה, והבן שחר אריאל, כנראה הדבר הכי קרוב שנקבל למאיר, שבסוף מצאו אותו זרוק מתחת אקליפטוס עוג אחד, ועוד ועוד. ערב כחול עמוק.
אז נכון, לא כל הערב התעלה לשיאים, חלק מהעיבודים סבלו מקצב איטי וממלנכוליה מוגזמת והיו קטעים שבהם היה נדמה שאנחנו בהלווייה קיבוצניקית, אבל גם כל אלה הם חלק ממאיר אריאל.
ובסוף הגיע שלום, שעם יד ימין שכנראה לא היתה יכולה לאחוז אתמול בגיטרה, ופנים שהגיל והדיסטורשן חרצו בהן חריצים עמוקים, פשוט היפנט את הקהל עם ביצוע שקט בקול נקי וצלול ל"אגדת דשא". אחרי שהזכיר שהוא יודע גם לשיר ככה, הרביץ שלום גם את סוף ענות התפוזים, כשהקהל – הרכב אנושי אקלקטי נפלא של צעירים ומבוגרים, דתיים וחילונים, שהלוואי שמשהו מתקוות זרעי הקיץ והעשן המתוק שפיזרו אמש בראשון מערב "יעלו למעלה", כמו שאומר המנהיג - והוא חרוזים.
יש משהו פואטי בעובדה שהמופע "25 שנים בלעדיו" לזכר מאיר אריאל נערך בעצם 26 שנים אחרי מותו, אי שם ביולי 1999. הרי כמעט 600 ימים שהזמן כאן במילא קפוא, אז מה הפלא שהמילים שכתב המשורר הנפלא הזה עדיין חיות ובועטות, וכמה עצוב ואיום זה שעדיין באות אמא אחר אמא, בקהל השכולות.
