לא מאבדת תקווה: לסינגל החדש של אסתר רדא, שיר הנושא באלבומה החדש שייצא לקראת ספטמבר, קוראים "Better Days" ("ימים טובים יותר").
12 שנים לאחר ששרה "החיים קורים" באלבום הבכורה שלה, רדא מוציאה תקליט שמדבר על דברים איומים למדי שקורים באותם חיים, או ליתר דיוק - על החיים בישראל בשנה וחצי האחרונות.
ועדיין, בשיר שמשלב בין הלך הרוח הלאומי לבין אלמנטים ביוגרפיים, מזיכרונות ילדות אישיים שלה ועד סיפור עלייתה של אמה לארץ, היא מצליחה להישאר אופטימית - גם אם לפחות בהתחלה מדובר בזיוף של האמונה שיהיה טוב.
"האמת היא שהפזמון של השיר, כלומר החלק הכי אופטימי בו ('אבל אני יודעת שימים טובים יותר יגיעו'), נכתב לפני השיר עצמו", היא מספרת. "בתחילת המלחמה, כמו כולם, הייתי בהלם. לא היו לי מילים ולא הייתי מוכנה לשמוע מוזיקה בכלל. אחרי כמה חודשים, מתוך הכאב הגדול, הפזמון הזה פשוט יצא. הייתי יושבת ושרה אותו לעצמי, מתוך אופטימיות ומתוך תקווה ורצון לימים טובים יותר. מאז הוא ליווה אותי, ובשלב מסוים החלטתי שאני יושבת ומעבה אותו לכדי שיר, כי הוא עזר לי וחשבתי שהוא יכול לעזור לעוד אנשים.
"זה אלבום שנכתב בתקופה של המלחמה, אז יש בו את כל מגוון הרגשות שהרגשתי בשנה ושבעת החודשים הללו, שמרגישים כמו נצח. יש פה רצון להתעוררות בכל המובנים, גם של קבלת אחריות על איפה שאנחנו ולאן הולכים מכאן".
שילבת בשיר כמה סיפורים. אחד מהם הוא סיפור העלייה שלך ושל המשפחה שלך לארץ.
"באמת יש בו פרטים ביוגרפיים. הרגשתי בעצם שבסיפור שלי כבן אדם בעולם יש מן האופטימיות הזו. בכל פעם שהיה לי קשה, איפשהו היו לי התקווה והרצון לימים טובים יותר, וזה באמת עזר לי. כשאני מסתכלת על החיים שלי כמכלול, אז באמת היו הרבה מקומות שבהם האופטימיות היא זו שהחזיקה אותי. כי באמת התחלתי נמוך.
"יש כאן גם את הסיפור של אמא שלי והחוויה של לעלות למדינה עם מנטליות ותרבות שונות מזו שאת מכירה, חוויה של להגיע למקום שבו אין לך מילים. היא הגיעה למקום חדש בגיל 20, לבד עם שני ילדים, והיום היא במקום מדהים. אז גם הסיפור שלה הוא כזה של אופטימיות ותקווה".
לא נבהלת מה־BDS
ההתעקשות להישאר אופטימית ראויה להערכה עוד יותר כשמביאים בחשבון שרדא, אמנית שפרצה לפני יותר מעשור והצליחה גם בחו"ל, מזהה כבר עכשיו כוחות שימנעו ממנה להוציא החוצה את היצירה החדשה שלה - ובהם ארגוני החרם התרבותי על ישראל וה־BDS, ארגון שהזמרת התמודדה איתו בעבר.
"אני מרגישה התעוררות של ה־BDS, תנועה שאני מכירה היטב", היא אומרת. "אני יכולה לשתף שכבר בתחילת המלחמה ראיתי שאנשי חברת הבוקינג שלי (המייצגת אותה בחו"ל, ע"פ) מעלים הרבה פוסטים נגד ישראל. גם ניסיתי לדבר איתם על האלבום החדש והרגשתי מהם תגובה צוננת. עבדתי איתם כל כך הרבה שנים שאני כבר יודעת במה מדובר.
"האלבום מכיל שירים באנגלית, כך שמן הסתם יש רצון שהוא יגיע לכמה שיותר אנשים וייצא מגבולות המדינה, אז נראה מה יהיה. ה־BDS תמיד היו שם, הם לא הבהילו אותי אז וזה לא מבהיל אותי גם עכשיו. אני בכלל לא מצליחה להבין את העניין הזה של חרמות תרבות. מוזיקה היא דבר חוצה שפות, ז'אנרים וגבולות, זו כל מהותה של תרבות. התפקיד שלה הוא לאחד, כך שכל עניין החרם התרבותי נשגב מבינתי".
כנראה צפוי לך אתגר קשה יותר הפעם. לדודו טסה ולג'וני גרינווד ביטלו לאחרונה הופעות בחו"ל בגלל לחץ.
"נכון, וזה מדהים, כי דודו הוא ישראלי שמופיע עם מוסלמים מכל מדינות המזרח התיכון. אז מה קורה? מה אתם בעצם רוצים?"
לפני חמש שנים הנחית את טקס הדלקת המשואות. השנה רבים סירבו להנחות אותו. איפה את עומדת בנושא הזה?
"זו שאלה שאני שואלת את עצמי כל הזמן, ואני מאמינה שבסופו של דבר זו אותה שיחה בנושא החרמות. אני חושבת שאיפה שיש חושך, כדאי להיות האור. אור צריך להימצא איפה שחשוך, לא איפה שכבר מואר. זו דילמה, דילמה רצינית, אבל מה הברירות האחרות? איך אתה מנצח? אם אתה נעלם ולא צריך להיות במקום שבו צריך אותך, אז מה עשינו בזה?".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו