זו לא כתיבה אוביקטיבית, 30 שנה שהתפרקו בערב אחד, חוויה של מילים וצלילים שמלווים כל אחד מאלו שהיו בקיסריה אמש, ברגעים שונים בחייהם. לא היה צריך יותר מצליל אחד כדי להעמיד את קיסריה על הרגליים, יהלי סובול פרט על הגיטרה בה ניגן גם אז, לפני שלושה עשורים, את "מכה אפורה", ולהקת המועדונים התל אביבית הרגישה כמו להקת אצטדיונים איקונית, כשהקהל שלה נעמד מהמשפט - "היא אמרה לי תראה" - והם לא ישבו שעתיים וחצי עד ש"הרגש שוב נמעך - על הרצפה".
30 שנה היתה צריכה לעבור "מוניקה" כדי להיות סולד אאוט בפארק המוסיקה הלאומי של ישראל. מסיבת ציון הדרך ל"פצעים ונשיקות" לא נותנת מבט של ערגה מאוחרת לאלבום שרק כעת מביטים על גדולתו. היופי שלו, שהוא לא היה מגובש, חלק מהשירים היו כה כאוטים, חלקם חסרי הקשר ולוגיקה, "פנים עדינים של פליט רוחני, אתה לא מתאים אבל תמיד תהיה איתי, אמרתי לה זה רושם ראשוני, לא, אל תקני זה לא האף שלי", התגלגלו על הלשון ולא יצאו מהראש ולצידם כתיבה על לב שבור כמו "פרפר" המופלא, ובגרות של כותב בתחילת גילאי העשרים שיוצר את "כל החבר'ה", ויחד עם לחנים שעד אז לא הופיעו ברוק הישראלי (גם לא אצל "איפה הילד") הכל התחבר לאלבום מופתי.
מופתיות שמשאירה אותו חי באופן על דורי, שמחבר אבות לבנות, אמהות לבנים. ובמוצאי שבת זו הייתה חוויה על-דורית. לא מכיר עוד הרבה להקות בישראל שצעירים בני 17 מכירים כל מלה ב'סן חוזה' ושרים "פלמינגו על הדשא", כשלידם הורים שנושקים ל-50 ששרים את חלק מפס קול חייהם. ככה נראית נצחיות.
מוניקה שרפו את הבמה של קיסריה, כאילו הם בערב שישי בבארבי. הגודל, האמפי הפתוח לא נתנו לכל מי ששר 'תני לי עוד פעם' ועד 'השמלה ממדריד' להפריע לו, להיפך, מבט על היציעים מדי פעם כשכולם באוויר נתן תחושות חמות, שותפות של אהבה לדבר, אסקפיזם משותף מהחיים שלנו כאן לשעתיים וחצי בועטות, מלאות רגש, אהבה והמון רוק.
בחלק הראשון נוגן האלבום כולו, כשירמי קפלן (עם זכויות יוצרים גדולות על "פצעים ונשיקות") משובח כהרגלו נותן דובדבן לקצפת בביצוע חד פעמי ל"עיניים טובות", והסתיים עם ביצוע נהדר למיטיבי לכת של "רקוויאם לבלונדינית".
ואז החלה מסיבה בקיסריה, הכריזמה מלאת הפאסון של יהלי סובול, עם אבק הכוכבים המוחצן של שחר אבן צור אותו הוא מפזר על הקהל שבולע אותו באהבה בחזרה, יחד עם פיטר רוט, שלא צריך לעשות דבר כדי לקבל את הערצת האלפים – פשוט לנגן בגאונות על הגיטרה, בלי לנסות לגנוב לאיש את ההצגה, ולהיות לפרקים ההצגה עצמה. ויחד עם ספי אפרתי שנהנה מכל רגע, מודע לרגע, יצרו פיצוץ בקיסריה.
האגו של כל אחד מחברי מוניקה, לא מפרק את הקבוצה, כולם מכילים את כולם והתוצאה על הבמה. ולכל זה הצטרפו מאור כהן, עלמה גוב (איזה קול, וכמה אותנטיות יש בה) ועשו תמהיל, בו כל שיר היה להמנון, מ"שנים חסומות", "מנגינה", דרך "ערומים", "גשם חזק", "רמקולים", "איש קש" ועוד ועוד ו... עוד קצת. וזה היה מרגש (אלון אהל תחזור אלינו כבר, כמה אפשר עוד), סוחף, נוסטלגי, עכשווי, מחבר. וכשהכל הסתיים, בת ה 19 שלי שחיכתה שבועות לערב הזה ורק דאגה שתצא שבת להופעה, אמרה "אוףףףף, כמה חיכיתי וכבר נגמר, מזל שיש עוד חודש וחצי הופעה בבארבי".
