כשנעמי אהרוני-גל, נונו בשבילכם, פרצה לתודעה בימיו הראשונים של קיץ 2021, היה ברור מהרגע הראשון שמדובר בתופעה. ישראל, בפעם הראשונה זה תקופה ארוכה, מצאה את עצמה תחת שלטון יציב אחרי רצף בלתי מסתיים של מערכות בחירות ותרעומת חברתית מתמשכת; מבצע צבאי מפתיע וקצר שפרץ ממש באמצע האביב כבר נצפה בשלב ההוא מהמראה האחורית; וגם הקורונה, התמה המרכזית בשנה וחצי שקדמה לאותו רגע בזמן, כבר החלה להראות סימנים של התפיידות, עם סיומם של הסגרים, הסרתן ההדרגתית של הגבלות ההתקהלות ופתיחתם המחודשת והמדודה של מוסדות התרבות.
תחושה של התחדשות שררה באוויר כש"בנים", סינגל הבכורה של אהרוני-גל יצא ועבר אקספוננציאלית כמו שמועה מפה לאוזן - תחילה במרחבים תל אביביים ולא הרבה לאחר מכן גם ביתר המדינה, מתפשט כמו מגיפה חדשה. מהסוג שלשם שינוי אין סיבה שלא להידבק בה.
"בנים", חייבים להגיד, היה חתיכת אנומליה בנוף המוזיקלי המקומי. שעטנז מושלם בין טרללת לתחכום, ספק פארודיה ספק שיר אמיתי. במרכזו זמרת אנונימית אז, שהצליחה בכפיפה אחת להצחיק, להרקיד ולגרום לרוב מי שחזה בה לשאול "מה לעזאזל ראיתי עכשיו ולמה יש בי צורך בלתי נשלט לחזות בזה שוב?".
"באנגר", קוראים ללהיט מידי מהסוג הזה, וזה השלב בו לאקספוזיציה האקטואלית-חברתית מתווסף קונטקסט תרבותי: כי "בנים", סינגל הפריצה של נונו, כמוהו גם "אוהב לא אוהב" שיצא חודשיים לאחר מכן וכמובן "ליבינג דה דרים", הסינגל שקיבע את מעמדה ככוח עולה בנוף המוזיקה המקומי ובהחלט לא פלא של להיט אחד-שניים, כמו כל דבר - לא נולד בוואקום. קונטקסט, יש שיגידו, הוא המלך, וכדי להבין מה היה שם, ברגע הפריצה של מי שהפכה לאחת מכוכבות הפופ הגדולות של תקופתה, צריך להבין את המקום בו הז'אנר עמד בדיוק באותו זמן.
עוד נגיע להופעת ההשקה של "מה חוץ מזה", אלבום האולפן החדש של הזמרת, שהושק אמש (שני) במועדון הבארבי בנמל יפו. אבל הטירוף, בהיעדר הגדרה אלגנטית יותר, האנרגיות והרעפת האהבה העצומה, שהתעופפו באוויר שם, הם לא רק תוצאת מפגש בין קהל משולהב לבין אמן שיודע להפעיל אותו – ויותר מכך, לגעת בו. הסיבה שמלכתחילה נונו היא התופעה שהיא, באולפן או בהופעות, היא שהיא פשוט שברה כאן מוסכמות.
סכמות של פופ ישראלי, כפי שהוגדר מחדש באזור שנת 2015, נותצו שם כבר בסינגלים הראשונים ששחררה, וזה היה אקט אמיץ, אפילו מתריס. אחרי הכל, למי יש אומץ להביא טוויסט על נוסחה שעבדה בשלב ההוא כבר למעלה מחצי עשור? הפופ הכחול-לבן הוגדר אז על ידי שמות כמו נועה קירל וסטטיק ובן אל, והוא בהחלט עשה את העבודה שלו באופן אפקטיבי, בהנחה שהעבודה היא להרקיד המונים. אבל מה שעשה את נונו כל כך בולטת באותו נוף היה הגישה שלה למה שהוא לכאורה, אותו דבר.
עם כל הכבוד למה שעשו השמות שהוזכרו כאן לרשימות ההשמעה, ובהחלט יש כזה, המוצר שהביאו אז היה סטרילי למדי. כזה שנדבק מאוד מהר לראש, אבל כל מהותו אסקפיזם. לא רק שאין לו צורך לאתגר או לומר משהו על המציאות, מטורללת, מגוחכת, בלתי סבירה או סוריאליסטית ככל שתהיה, הוא למעשה שם כדי להשכיח אותה. מוצר שחי לצד החיים, ולא מתכתב עמם. סתם לצורך המחשה – ביוני 2020, כשמילת היום, בכל יום, הייתה "מגיפה", קירל הוציאה את הסינגל "מיליון דולר". היו בטוחים שגם "אמבולנס", השיר שהוציאה חודשיים אחר כך יחד עם מרגי לא בדיוק עסק בצוותים הרפואיים, או ב"מלאכים בלבן" כפי שכונו אז (וזה כנראה הזמן לשאול – ראיתם פעם מלאכים לובשים צבע אחר?).
אבל נעמי, נונו, תקראו לה איך שתרצו, הביאה טוויסט על המציאות והצליחה, בפעם הראשונה באופן באמת מוצלח ומצליח, לייצר כאן פופ מתוחכם. מתחכם. פופ עם אדג'. לא כזה שרק חוגג את עצמו או את מושא השיר, שם במרכזו מילה וטוחן אותה עד דק, עד שזו הופכת מטבע לשון.
גם אם זה נראה כך לרגע, לא מדובר בסקירה היסטורית-תרבותית או בהרצאה אודות קורותיה של זמרת עם לא יותר משני אלבומים וארבע שנות קריירה. ספק אם ההקשרים שהוזכרו כאן עניינו מישהו מבאי הבארבי אתמול בערב, שמילאו את המקום בנוכחות ואהבה, שאגו מהרגע הראשון לעלייתה של הזמרת לבמה, ומשם ובמשך שעה וחצי כמעט, ליוו אותה בכל צעד ושורה בשיר.
זה התחיל כבר במילותיו הראשונות של "פופסטאר", שיר מהאלבום האחרון שעוסק במעמדה החדש של זו ששרה אותו ובהשלכותיו, המשיך ב"סיוופלה" הוותיק יותר. זה לא נרגע גם ב"עולם שיכור", "תנו לי לשכב על הספה עם מגבת", "שוב קמה בלילה", ואפילו בבלדות מסוג "כואב לך".
"וואו של הוואו של הוואו", הגדירה זאת נונו במילותיה על הבמה, בעצמה נראית מופתעת מעוצמת החיבה שמושלכת לעברה ולכל עבר, למעשה, באחד הערבים השמחים שידעה התקופה העצובה בה אנו חיים כרגע. "אני רוצה היום לאפשר לי ולכם ולכולנו ליהנות רצח", היא אומרת בשלב מסוים, כנראה מודעת לנדירותם של אירועים מרימים בזמנים איומים שכאלה, ולחשיבותם לשפיות הקולקטיבית. "אז בואו נהנה רצח ביחד", היא אומרת, וממשיכה לבצע שורת להיטים ארוכה ודי מפתיעה באורכה, כשמחשבים את זמן הפעילות היחסית קצר שלה. ביניהם "כפיים לגזורים" שמוביל את התקליט החדש (הוכחה נוספת לכך שפופ לא חייב להימנע מלעסוק באקטואליה ובנושאים מורכבים – גם אם באופן שטוח), "בנים", שאותו היא מגדירה כבר כ"נוסטלגיה" ו"כדורים?", שיר שעוסק בטיפול ובתרופות פסיכיאטריות.
יש גם ביקורת, לפחות לכותב שורות אלה, על האופן בו בחרה אהרוני-גל להגיש את שיריה אמש. קשה היה שלא לשים לב שחלק גדול מהלהיטים זכה לעיבודי רוק, וזה בדרך כלל מה שקורה כששמים גיטרה, בס ותופים על במה. גם אם נונו עצמה מזוהה עם ביטים, בהופעה העכשווית שלה יש רגעי דיסטורשן מהאזורים שבין רייג' אגיינסט דה מאשין לקווין, ובאמת שזו לא הגזמה לצורך המחשה. זה לעתים מאט את השירים, במקרים מסוימים אפילו קצת מוציא מהם את העוקץ, אבל להמון שפקד את הבארבי אתמול לא נראה שזה הזיז.
זו כנראה בחירה אמנותית-מקצועית שמהווה בדיוק את נקודת האמצע בין נונו -הכוכבת, הפרסונה, הדמות, לבין נעמי – מוזיקאית מצטיינת ששירתה בלהקה צבאית ולמדה בבית הספר למוזיקה "רימון". אם צריכים לנחש, זו דרכה לשלב בין מה שהפך אותה למה שהיא, ובין מה שעיצב אותה ומי שהיא במציאות.
אגב מציאות, אחרי שהיא מסיימת להציג יצירות מלאכה שהכינו מעריציה מראש, כמו דגלים ועליהם דמותה (בכלל, במונחי תקשורת עם הקהל מדובר באומנית מצטיינת), נונו מקדישה את "מדמיינת" לחטופים ומביעה תקווה שיחזרו כבר, ויהפכו אירועים מסוג זה לשגרה. את הערב היא חותמת עם " מחדש" היפה, שתוחם את אלבומה השני, ואז עם "ליבינג דה דרים", אותה חותמת שאישרה אותה כזמרת שנמצאת איתנו כדי להישאר.
הופעה כמו זו שנתנה אתמול, גם אם המבקר היה מעדיף ערב של העיבודים המקוריים, מוסיפה לקבע את מעמדה של נונו כמי שהגדירה מחדש את גבולות הפופ, או אפילו את אלו של היצירה המקומית. זה בטח לא מובן מאליו בזמנים אפלים מהסוג שאנחנו חווים כאן, בין שנאה מבחוץ, טירוף מערכות מבפנים ומלחמה אחת שלא רק שמסרבת להסתיים, גם מתחילה עוד רגע מחדש. אתמול, בין הצרחות, השירה בציבור ואדי השמחה, נונו הוכיחה, ולא בפעם הראשונה, שיש'תה ברמות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו