ערב שישי, קריית המלאכה, דרום תל אביב. מועדון “המרץ 2” מפוצץ.
רוקיסטים, מטאליסטים, פאנקיסטים - לצידם אנשי הייטק עם קרחות, או בקיצור - ״זקני הסצינה״. נערים בני 15 לצד בני 45 עם ילדים קטנים בבית, כולם באים לראות את "בוא לבר", אחת הלהקות הכי מזוהות עם סצינת הפאנק המקומית, שהשיקו את האלבום החדש – ״חקויאק״.
אבל זו לא רק הופעת השקה. זו חגיגה של הסצינה, אירוע מיוחד שאף אחד לא מחמיץ.
את הערב פתחו שתי להקות צעירות: “דג” עלו ראשונים – רביעיית פאנק עם סולן ששר דרך טלפון ישן, אוחז בגיטרת פנדר יגואר, ולצידו נגן אורגנית קטנה. הם מזכירים רגעים של Television או אפילו את New York Dolls. סאונד גולמי, יש להם מה להציע – זה מרגיש ראשוני, אבל מדויק.
אחריהם עלו “רגום” ושברו הכל. פאנק מהיר, אחר כך גריינדקור עם שבירות הארדקור וצרחות מטורפות. הם כמו להקת מטאל ישראלית של שנות ה־90, כאילו יצאו מהאוסף האגדי ISRAHELLER.
ואז עלו בוא לבר. הם לא היו צריכים להציג את עצמם – אבל הם עושים את זה בכל זאת: "אנחנו בוא לבר, יש לנו אלבום חדש". השיר הראשון - "עכשיו מותר להגיד", ואיתו מיד התחיל הפוגו. אנשים נדחפים, קופצים, מזיעים זה על זה – אף אחד לא מתנצל, וזה בסדר. "מייספייס, אמ.אס.אן, אני עליך ***** יא חנון, יא חנון. פייסבוק, איי.סי.קיו, יש לך חמש אייקיו". כולם שריים - גברים, נשים, כל מה שביניהם – כולם עפים באוויר. מישהו קפץ מהבמה? יתפסו אותו. מישהו איבד נעל? נמצא אותה ונמשיך לרקוד.
בהופעות פאנק אין היררכיות. כולם מכירים את כולם. וגם בהופעות של בוא לבר -כולם יודעים את המילים. אין כמעט הבדל בין מי שעל הבמה למי שבקהל – הגבול בקושי קיים וזה ברור כבר מהתו הראשון.
רקע: בוא לבר התחילו כפרויקט צד. באמצע שנות ה־2000, ישי ברגר (שירה) וחיים בנימיני (גיטרה ושירה) קיבלו ליין קבוע במועדון ה”פרילנד” באלנבי בתל אביב – כל יום ראשון בערב. כדי להביא קהל, הם התחילו להקליט שירים קצרים וקליטים למייספייס (זוכרים? נגיע לזה). הראשון שבהם היה פשוט: “בוא לבר, בוא לבר, אתה טיפש ומכוער אז בוא לבר”. זה אמנם התחיל כבדיחה, אבל הפך לאחד ההרכבים החשובים והמשפיעים בסצינת הפאנק המקומית.
ישי, כמו תמיד, חצי שר, חצי צועק. לפעמים הוא נוטש את המיקרופון כי הקהל כבר עושה את העבודה. "בדוגרי יש מצב שאם אתה לא בא, לבר ביום ראשון יצאת בן ****. חת'כת מכוער, לא באת לבר ישבת בבית עם אמ.פי.3, אני בבר נתתי בראש".
כל שיר נגמר בצרחות של הקהל ובדאחקה או קללה של הלהקה. אין פה במה וקהל – הכל מתערבב. המיקרופון עובר לידיים, אנשים עולים, שרים שורה ויורדים - ככה כל הערב. פאנק.
ישי ברגר הוא לא רק הסולן של בוא לבר, הוא אחד ממייסדי להקת ״יוסלס איי די״ – להקת הפאנק הישראלית הגדולה ביותר שחרכה טורים באירופה, יפן וארה”ב כבר משנות התשעים והופיע לצד להקות ענק בז׳אנר כמו נופקס, בלינק 182, האטריס, מארקי רמון ומאות נוספות .
לצידו, חברו הוותיק מחיפה, חיים בנימיני – איוול חיים - בסיסט, גיטריסט, מפיק וחבר בלהקות פאנק ומטאל כבר עשרות שנים – מלווים אחד את השני עוד שהיו ילדים בחיפה. קורי בן יהודה המתופף, לא רק אמון על חטיבת הקצב - הוא גם שר, חלק בלתי נפרד מההרכב ומחזיק בעצמו עוד כמה להקות מהסצינה. את הצלילים הנמוכים וקולות רקע מתחזק יאיר קמפל - שלפעמים גם עומד בפרונט, יחד איתו הצטרף גם אור קוקו על הגיטרה והשירות.
הלהיטים זורמים: אניס, זוכר ת'ימים, רק במחשב. כל אלו לצד שירים חדשים מהאלבום "חקויאק". "הייתה לנו אמונה, ותאמין לי נשמה, אני כבר לא זוכר אותה, אני כבר לא זוכר כלום. אולי אני סתם ממציא הכל, ונולדתי שתיין, אבל נראה לי שהיינו ילדים טובים". כולם שרים, אין אחד בקהל שלא מכיר את השירים. לא משנה מה הסדר. הכל קורה מהר, כמעט בלי עצירות, כאילו כל השירים הם שיר אחד ארוך.
בוא לבר לא באו להרשים אף אחד. הם פשוט עשו מה שהם תמיד עושים – עולים על במה, שורפים אותה, ונותנים לקהל להרים איתם. הקסם לא בא מהצליל הנקי או מההפקה – הוא בא מהחיבור. החיבור בין הקהל ללהקה, לאנשי הסצינה שבאו כדי לצרוח איתם, לא משנה בן כמה אתה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו