"המילים והזיכרונות משאירים את היקרים שלנו בחיים"

עמותת "האחים שלנו", שנוסדה על ידי אליסף פרץ, אח של אוריאל ואלירז פרץ ז"ל, ונוי פרי, אחות של סמ"ר טל יפרח ז"ל, מהווה בשנים האחרונות בית עבור האחים והאחיות השכולים במדינת ישראל.

במסגרת מיזם "אות לאחי" של העמותה מתקיימות סדנאות כתיבה לאחים ואחיות שכולים, במטרה לסייע להם בעיבוד האבל ובהתמודדות הקשה עם האובדן. את הסדנאות מעבירים סופרים ויוצרים כמו חמי רודנר, אילן הייטנר, ליעד שהם, אשכול נבו, ליאור אנגלמן ואמונה אלון, ובהן האחים והאחיות מוזמנים לכתוב טקסט אישי על אחיהם שנפלו. ממכלול הטקסטים העמותה יצרה מאגר מחודש של קטעי זיכרון, שיונגש לחברה הישראלית וישמיע את קולם של האחים והאחיות.

בסדנה של חמי רודנר השתתפה גם נטלי סטרלניקוב, ששכלה את אחיה, יבגני, ששירת כנהג בגדוד 13 של גולני ונפצע קשה בלבנון ב־1996, פציעה שהותירה אותו משותק ומחובר למכונת הנשמה להמשך חייו. 17 שנים לאחר מכן, לאחר שהתמודד בגבורה עם אתגרים קשים מנשוא, יבגני הלך לעולמו ב־2013. בראיון משותף מספרים השניים על הכוח שמצאו במילה הכתובה, ועל החיבור בין השכול למילים ולמוזיקה.

"בשבילי זו היתה היכרות ראשונה עם העמותה", משתף רודנר. "זו הפעם הראשונה שאני מעביר סדנה כזאת, אבל יש לי הרגשה שההיכרות הזאת תוביל להמשך. אני מודה שחמש דקות לפני שהגעתי הייתי קצת בפאניקה מכל הסיפור, כי העניין של להתקרב ולגעת במקום הכי כואב הוא אחריות עצומה, והייתי מאוד במתח מזה. אבל ברגע שאתה רואה פנים ואנשים ומסתכל לאנשים בעיניים, זה משתחרר.

"כאן כבר זרמה דינמיקה שבה אני דיברתי, וניסיתי לשים איזשהו קו בין המדובר לבין הכתוב, כי לכתוב זה דבר שדורש ליטוש מסוים, עיבוד ועריכה. האנשים שהיו שם הם כולם אנשים סופר־אינטליגנטיים ומאוד פתוחים, שעברו, גם בעזרת העמותה, תהליך שמאוד מצדד בפתיחות ובכנות. זו היתה בשבילי חוויה משמעותית, אנשים נכנסו לי ללב".

"אני מכירה את העמותה מאז הקורונה", מספרת נטלי. "בכל שנה אני כותבת על אחי פוסט בפייסבוק, ובתקופת הקורונה מישהי כתבה לי שיש עמותה שדרכה אני יכולה להעביר הרצאות בזום על אחי ולחשוף את הסיפור שלו. כבר חמש שנים אני מעבירה הרצאות עליו. בפעם הראשונה השנה הייתי בסדנת כתיבה, כי רציתי לחדד את הכלים שיש לי, להעשיר את עצמי, שאוכל לכתוב על הדף מי היה אחי הגדול.

"מאוד אהבתי את הסדנה. יש בה משהו מחבר, שעוזר לי לדעת שאני לא לבד בסיטואציה. היינו שבעה אחים, כל אחד עם הסיפור שלו, אבל הכאב הוא אותו כאב, וזו נחמה לדעת שאתה לא לבד בתוך השחור הזה".

חמי, כשאתה מעביר סדנת כתיבה שנוגעת בפצע ובשכול אתה מתייחס לזה אחרת, או שכתיבה זו כתיבה?

"כן ולא. כשרוצים לכתוב טקסט שתהיה בו מוצקות, צריכים להיעזר בפילטרים אמנותיים, מפני שאנחנו רוצים בעזרת הטקסט לתווך ולהעניק השראה לאחרים. הטקסט יהיה חזק יותר ככל שהוא יצליח לייצר אסוציאציות גם משותפות וגם ייחודיות, ולכן אני מאוד נאמן לטקסט שיש בו גם פילטרים אמנותיים.

"מהצד השני, וזה דבר שהזכרתי לעצמי, פה זו לא יצירת אמנות לשם האמנות, אלא זו יצירה שנועדה להחיות. כל נושא השכול וההנצחה בעצם משאיר את היקרים שלנו בחיים. המילים והזיכרונות משאירים אותם כאנשים חיים, ובעיניי זו המטרה הקדושה והעליונה".

נטלי: "אני מאוד מתחברת לזה. בכל שנה, אני מרגישה שמיום הזיכרון ועד לתאריך הפטירה של אחי, בערך חודשיים, זו התקופה הכי חיה שלו. כמות הטוקבקים שאני מקבלת מהפוסטים היא אדירה. אנשים נחשפים אליו, ואין יותר חי מאשר לדעת שהוא נמצא באלפי לבבות של אנשים שלא הכירו אותו".

רודנר: "הוא באמת היה אישיות יוצאת דופן, אדם מאוד מעניין, לפי מה שכתבה עליו נטלי. אצלי הוא כבר חי".

"המוזיקה אכן מרפאת"

בשנה וחצי האחרונות, הכתיבה והמוזיקה הפכו למרפא, לדרך להתמודד עם השכול הקולקטיבי. כמוזיקאי ויוצר, איפה זה פגש אותך?

"7 באוקטובר הוכיח לי בין היתר שהמוזיקה אכן מרפאת, זו לא קלישאה", משיב רודנר. "בחצי השנה הראשונה אני וכל חבריי האמנים הופענו כמה פעמים ביום, כולל בהלוויות, מול אנשים שאיבדו את היקרים שלהם.

"בהתחלה ניגשתי לזה בחיל ורעדה, כי מה אני בא לצרצר להם עם כל הכאב הזה? אבל מההופעה הראשונה - בפני מפונים בים המלח, פחות משבוע אחרי הטבח - הבנתי שיש לזה איזה כוח קסום. הרגשתי כמו אמבולנס שמגיע לעזרה ראשונה.

"השבוע אנחנו, להקת איפה הילד, הוצאנו שיר ליום הזיכרון מתוך היומן של אור בלומוביץ', שנהרג באסון הנמר"ה בעזה. הוריו פנו אלי עם היומן שכתב, ומתוכו לקחתי שיר, ערכתי והלחנתי אותו ואז הקלטנו אותו".