"כמות רכילות אינסופית על הימים ההם": כשרוני קובן פגש את רבקה מיכאלי

בערב יום העצמאות ה־77 לישראל, במסגרת פרויקט ההצדעה של תאגיד השידור הישראלי ליצירתו של אהוד מנור במלאת 20 שנה למותו, ישודר בכאן 11 "ברית עולם" - המופע המרכזי שצולם בבנימינה, המושבה שבה נולד, בהנחיית רבקה מיכאלי ורוני קובן. בראיון משותף, קובן ומיכאלי, שגם היתה חברתו של מנור, מספרים על ההיכרות עם האיש ועל היצירה שהותיר אחריו.

"הייתי חברה של אהוד, והאמת היא שהעובדה שהוא עבד ברדיו נזקפת לזכותי", משתפת מיכאלי. "הייתי איתו בלהקת המחול של הסטודנטים. אני הייתי המנחה, הוא רקד, ובמהלך הנסיעות הארוכות באוטובוס התחלנו לדבר על שירים. אז גיליתי את עומק הידיעה שלו - שהיתה הרבה יותר מאשר סתם תחביב כמו אצלי.

"הוא ידע הכל לעומק ומאוד התפעלתי ממנו. אמרתי לו שהוא חייב לעבוד ברדיו, ואז הוא אמר שהוא לומד. זמן קצר לאחר מכן, מישהי ברדיו נכנסה מהיום למחר לשמירת היריון, ומייד קראתי לאהוד לבוא. הוא אמר לי: אני הולך לשיעור. אמרתי לו: תוותר, אתה מתחיל קריירה. והוא הגיע. בחנו אותו ונתנו לו המון תקליטים לערוך תוכנית של שירים בשרשרת, והוא עשה את זה נפלא. וכל השאר - היסטוריה".

שמרתם על קשר כל השנים?

"כל השנים. בהמשך הוא נסע לארה"ב וחזר עם עפרה, ואני מאוד אהבתי ואוהבת את שניהם".

מה זה עבור מישהי כמוך, שמנחה כל כך הרבה טקסים ואירועים, להנחות את הערב הזה?

"אני כבר לא מנחה הרבה אירועים, אבל רוני התעקש..."

"זה בגללי!" מצטרף קובן, ומיכאלי מוסיפה: "ככה יצרנו לינק בין הערוץ הראשון לתאגיד".

קובן: "כשדיברו איתי מהתאגיד וביקשו שאצטרף לפרויקט המקסים הזה, 'ברית עולם', אמרתי לאנשי התאגיד שאני לא רוצה להנחות לבד, כי אני מרגיש שצריך משהו קצת יותר מרים, מקפיץ, עליז, צעיר".

מיכאלי: "והוא קיבל צעיר".

קובן: "נו, ברור, הולכים למנחה המיתולוגית שאני יכול לשמוע אותה מנחה גם כשאני הולך לישון בלילה, רבקה מיכאלי, שלשמחתי הסכימה".

איך בוררים מתוך כל היצירה של מנור את החומרים לערב הזה?

מיכאלי: "שחר סגל כתבה לנו. היא ישבה עם דלית עופר, העורכת של הערב, וכתבה את דברי הקישור, ואנחנו קיבלנו את המוצר המוגמר ותיקנו קצת. עבדנו יחד".

קובן מוסיף: "נפגשנו לשתי פגישות בבית של רבק'לה. היא אמרה לי: רוני, שב תאכל משהו. הרגשתי כמו נכד", הוא צוחק. "וכמובן, כל סשן היה שלוש שעות, כמות רכילות אינסופית על הימים ההם. לא נגיד מילה ממה שנאמר שם, כי מה שקורה אצל רבק'לה נשאר אצלה.

"עבדנו על הטקסטים שקיבלנו, ויש גם כמה קטעים נהדרים של אהוד מנור מהארכיון הנפלא של התאגיד, כמו ראיון שהוא נתן לשלמה ארצי".

רוני, לך היתה איזו היכרות אישית עם מנור?

"היו לי שני מפגשים איתו: הראשון, כשהייתי כתב ב'מעריב' ועשיתי כתבה למוספי החג על שירי האהבה הגדולים. אני זוכר שהרבה אנשים אמרו לי 'לא', והוא מייד הסכים. עוד גרתי בבית של אמא שלי, ואני זוכר שהוא ישב איתנו בסלון שלה ושוחח איתי שעתיים, בנדיבות ובהומור, על כל הסיפורים שמאחורי השירים.

"הפעם השנייה היתה כשהלכתי לראות סרט שקראו לו 'ג'ימי גרימבל', וכשנדלקו האורות ראיתי שיש שני אנשים באולם - אהוד ואני. אני הייתי שטוף דמעות, וניגשתי אליו, וראיתי שגם הוא בכה. הוא אמר לי: רוני, אם כבר לבכות - אז פה.

"אני חייב להגיד שאת השירים של אהוד שרתי בטקסים בבית הספר כילד, אני אוהב אותם, והיה משהו בלחזור אליהם עכשיו, 20 שנה אחרי, לנוכח 7 באוקטובר, ולראות את הגאונות שבפשטות, הישראליות הכל כך מזוקקת. זה פשוט היכה בי, וזה מצמרר. הוא כתב את הישראליות הפשוטה והיפה, תמיד עם הענן והצל של השכול מעליה".

מיכאלי: "גם לי אין ארץ אחרת, עם כל הכאב שאני חווה בזמן האחרון בזכות הארץ הזאת. אני מאוד מתחברת למה שרוני אומר - אהוד עצמו, באישיות שלו, ידע מה זה יגון ושמחה. הוא יכול היה להיות מצחיק ומלא הומור, ואת ידעת שהוא פצוע. הוא הלך כאח פצוע, והיה לו קשה. הוא ידע לתמרן, במילים שלו וגם בחיים, בין העצב הגדול לשמחה ולאהבה הגדולה ולנחת שהיתה לו מהמשפחה. הוא היה מטורף על הנכדים, סבא שהעריץ את נכדיו".