סוד הקסם של ההצלחות - והכישלונות של ישראל באירוויזיון

מאז הבכורה שלנו באירוויזיון ב-1973, כמעט תמיד שרנו את עצמנו – את התרבות, ההיסטוריה והאמונה הישראלית. לפעמים זו שפת הילדים מהשכונה ("אבניבי"), לפעמים ציטוט תנ"כי ("הללויה"), ולעיתים מסר של תקווה, שלום או ציונות.

עבורנו, האירוויזיון הוא לא רק תחרות מוזיקלית – אלא גם הזדמנות לספר את הסיפור שלנו לעולם. לקראת יום העצמאות, דירגנו את שירי ישראל באירוויזיון לפי מידת הישראליות שהוזרקה בהם – בין אם דרך פוליטיקה, ערכים, תרבות או היסטוריה. לפעמים בעדינות, לפעמים בבוטות, אבל תמיד – עם ניחוח של הבית.

נקודה אחת: "אמן" (1995, מקום 8)

המילה "אמן" אמנם שגורה בדתות רבות, אך מקורה יהודי. חמוטל בן זאב ציטטה את הפסוק שסוגר את ספר תהילים "כל הנשמה תהלל-יה" (פרק ק"נ), המזכיר שכל נשימה היא שיר הלל לה'. זהו שיר של תודה וברכה, ללחן של משה דץ ובביצוע של ליאורה.

כמו השיר שכתבה השנה קרן פלס – שציטט את שלמה המלך משיר השירים בפסוק "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" – גם כאן מופיעה קריצה ישירה אל המקרא, בשיאו של שיר מודרני.

כל מה שצריך לדעת לקראת אירוויזיון 2025

שתי נקודות: "Push The Button" (2007, מקום 24 בחצי הגמר)

 השיר שנכתב על ידי קובי אוז, שהוא ולהקת "טיפקס" הוא מהסממנים היותר ישראלים בתרבות הישראלית, אפילו לא הצליח להעפיל לגמר. הוא אפילו לא היה קרוב לזה. עדיין, מדובר בשיר טעון מאוד פוליטית עם המון מהישראליות של אותה תקופה בתוכו. ויש שיגידו – גם זו של היום.

כיאה לשירי המחאה הידועים של אוז ולהקתו. עם מילים כמו “The world is full of terror”, "He’s gonna blow us up", "טילים מתעופפים וגם נופלים עלי", "כולם מכוונים עלי" וכמובן שם השיר – “Push the button”, וזו רק רשימה חלקית. באותה שנה, זו היתה הפעם הראשונה ששיר ישראלי עמד בפני בירור רשמי ביחס למילים לא ראויות ופוליטיות. עם זאת, לאחר בירור שערך איגוד השידור האירופאי – הוחלט לאשר את השיר. יש לנו תחושה שבשנתיים האחרונות הוא לא היה עובר.

שלוש נקודות: "הללויה" (1979, מקום 1)

זכייתה השנייה של ישראל באה עם שיר שמקורו מובהק במסורת היהודית. המילה "הללויה" שגורה בתפילות ונשאה מסר אוניברסלי של תקווה. השיר, שכתבו שימרית אור וקובי אשרת ובוצע על ידי גלי עטרי ולהקת חלב ודבש, נדחה תחילה מהקדם של 1978 והיה אמור להתבצע באירוע אחר, מה שהיה פוסל אותו מהתחרות.

רק בזכות ביטול מקרי של אותה הופעה, הוא נותר כשיר זמין ונשלח בסופו של דבר לאירוויזיון – שם הביא ניצחון היסטורי. מזל! עד היום, זהו השיר היחיד בתולדות האירוויזיון עם תמה דתית שזכה במקום הראשון.

ארבע נקודות: "נתתי לה חיי" (1974, מקום 7)

השיר של להקת כוורת, עם המילים של דני סנדרסון ואלון אולארצ'יק והפקה של אברהם "פשנל" דשא, הסתיר מסר פוליטי חתרני מתחת לחזות ההומוריסטית.

בבית השני ישנה רמיזה ברורה למחלוקת על השטחים ועתיד שתי מדינות, כפי ששר סנדרסון: "אחד אומר שנגמרו לו השמיים, כשיש מספיק אוויר למדינה או שתיים. אולי בכל זאת נסתדר, היא תרצה אז נתגבר. היא מנעה כל גישה, זה מה שקרה כש...". שנים אחר כך סיפר סנדרסון שהמסר הזה חלף מעל ראשם של רוב הצופים – אולי כי הם לא ציפו למצוא ביקורת פוליטית בתוך שיר שנשמע כמו מערכון.

חמש נקודות: "הורה" (1982, מקום 2)

ריקוד ההורה אולי נולד במזרח אירופה, אך בישראל הוא הפך לסמל של שמחה לאומית – מריקודי הרחוב בכ"ט בנובמבר ועד מעגלי ריקוד בקיבוצים. השיר שכתב יורם טהרלב, הלחין וביצע אבי טולדנו, עם עיבוד של ננסי ברנדס, היה חגיגה של גאווה תרבותית ישראלית. הוא הגיע למקום השני, אמנם בפער גדול מהמקום הראשון, אך נחרת בזיכרון הקולקטיבי כאחד השירים הכי ישראלים ששלחנו.

שש נקודות: "Unicorn" (2023, מקום 3)

נועה קירל, מהזמרות הישראליות המצליחות בדור האחרון, יצקה בשיר לא מעט משמעויות אישיות ולאומיות. את השיר כתבו דורון מדלי, מאי ספדיה, ינון יהל וקירל עצמה. למרות שהוגש בתקופה שקטה יחסית בישראל, מבצע "מגן וחץ" שפרץ במקביל לשבוע האירוויזיון הטיל עליו צל.

מדלי הסביר כי השורה "Older stories, time to go away" מבקשת לשחרר את העולם מהתמקדות אינסופית בשואה: "האם לא ניתן להחליף את הסיפור היהודי והרדיפה בסיפור אחר? אולי ליהודים יש עוד סיפור לספר לעולם? הרי כל מה שאנחנו מאמינים הוא שבעולם אנחנו שנואים. זאת אומרת הייתה שואה, אבל הייתה לפני 75 שנה, 80 שנה עוד מעט. אפשר להתקדם לסיפור חדש, זה נורא משעמם" – אמר בזמנו בראיון לתאגיד השידור הציבורי "כאן", ונאלץ להתנצל. גם קירל התייחסה בראיון לשורה "Hey, do you wanna check my DNA?" וייחסה אותה לביקורת על האנטישמיות.

שבע נקודות: "There Must Be Another Way" (2009, מקום 16)

 השיר שביצעו אחינועם ניני ומירה עוואד – זמרת יהודייה וזמרת פלשתינית-ישראלית – נולד כרצון להציג את פניה הדו-לאומיות של המדינה והכמיהה לשלום. לראשונה שולב ייצוג לשתי השפות – עברית וערבית – בתוך שיר אירוויזיוני ישראלי, לצד אנגלית. מילות השיר קראו לדו-קיום ולשלום, אך הקהל האירופי לא התרשם מהמחווה: השיר דורג במקום האחרון בהצבעות הקהל, אך בזכות השופטים הגיע למקום ה-16 בשקלול הכללי. ועדיין, מדובר באחד השירים הבודדים ששלחנו עם מסר של פיוס לאומי גלוי וברור.

שמונה נקודות ובמקום השלישי: "Hurricane" (2024, מקום 5)

השיר שביצעה עדן גולן עבר גלגולים לא פשוטים עד שעלה לבמה. במקור הוא נקרא "October Rain" וכלל רמיזות ברורות לאירועי 7 באוקטובר, אך נפסל פעמיים על ידי איגוד השידור האירופי. הגרסה שאושרה, "Hurricane", שמרה בין השורות – ובעיקר על הבמה – את רוח הזיכרון והכאב.

בקליפ זוהה עץ המזכיר את סמל גולני, והשמלה של גולן בהופעה החיה, שעוצבה על ידי איתי בצלאלי, נראתה כמו הספרה 7. באחת מנקודות השיא של ההופעה, גולן מורמת באוויר על ידי הרקדנים ושולחת יד קדימה – בתנועה שמזכירה את נועה ארגמני שנחטפה על ידי מחבלי חמאס, רכובה על אופנוע, בדרך לעזה. יוצרי השיר, קרן פלס ואבי אוחיון, לא אישרו את הפרשנות – אך הקהל הישראלי הבין מיד למה הוא מתכוון.

עשר נקודות ובמקום השני: "כאן" (1991, מקום 3)

שירו של עוזי חיטמן, בביצוע דץ ודצה ולעיבוד של קובי אשרת, נגע בלב הקונצנזוס עם שורות כמו "כאן ביתי, פה אני נולדתי" ו"אין לי שום מקום אחר בעולם". השיר הפך לסמל ישראלי מובהק, במיוחד כשנבחר להקדישו ביום האירוויזיון לחיטמן עצמו, שבית ילדותו נפגע מטיל במלחמת המפרץ – רק זמן קצר לפני התחרות. במילים פשוטות וישירות, הצליח השיר לזקק תחושת שייכות לאומית דווקא ברגע פגיע של אחרי מלחמה.

ובמקום הראשון, "דוז פואה", 12 נקודות הולכות ל"חי" (1983, מקום 2)

 1983 היתה השנה הראשונה שבה האירוויזיון נערך על אדמת גרמניה , בעיר מינכן. הקונוטציה של אדמת גרמניה וגם טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן 1972 נתנו לאהוד מנור, שכתב את מילות השיר, השראה ישראלית ברורה, אליו הצטרף גם הלחן של אבי טולדנו שייצג את ישראל רק שנה לפני כן עם השיר "הורה" לעיבוד של ננסי ברנדס.

השיר כולל רפרנסים ברורים לקיום של עם ישראל לאורך הדורות וגם לשואה. הוא נחשב לשיר ניצחון של העם היהודי על כל אלו שניסו להשמידו לאורך השנים ("זה השיר שסבא, שר אתמול לאבא" וכמובן השימוש גם בציטוטים "עם ישראל חי", "טוב שלא אבדה עוד התקווה" וכמובן "בשמיי, העמוד האש עוד קם". השיר "חי" יצוק בישראליות לא רק במילים שלו, אלא גם בהופעה על הבמה, שעל התלבושות שלה היתה אחראית המעצבת דורין פרנקפורט – התלבושות הצהובות המלווים של עופרה חזה, סמל לטלאי הצהוב, וחזה עצמה שלבושה בלבן, כסמל לשלום.

מדובר באחד השירים היותר פוליטיים שישראל שלחה לאורך השנים שספק אם היה מתקבל כיום לתחרות. השיר, דרך אגב, סיים בפער של רק שש נקודות מלוקסמבורג שבמקום הראשון. קיבלנו נקודות מכל המדינות למעט שתיים – קפריסין וטורקיה. רק עוד קצת מזל והיינו זוכים שוב בתחרות.

ישראל עדיין לא איבדה את הקול הייחודי

גם אחרי חמישה עשורים של השתתפות באירוויזיון, נדמה שישראל עדיין לא איבדה את הקול הייחודי שלה. לפעמים אנחנו מציבים את הזהות שלנו במרכז, לפעמים טומנים אותה בין השורות – אבל כמעט תמיד, היא שם. לא כגימיק, אלא כהצהרה. דווקא מתוך שירים שנועדו לרגש את אירופה – אנחנו מצליחים להזכיר קודם כל לעצמנו מי אנחנו. אולי זו בדיוק הסיבה שבאירוויזיון, כמו במדינה, אנחנו אף פעם לא באמת ניטרליים – וזה מה שהופך אותנו לכל כך מעניינים.