מהיאחזות הנח"ל בסיני ועד האינסטגרם: גלגולן של הלהקות הצבאיות מקום המדינה ועד היום

ההיסטוריה וההווה המדממים של מדינת ישראל, היו שזורים מאז ומתמיד בשירי להקות צבאיות שהיטיבו לבטא את הכאב - אך גם לנחם ולשמח חיילים • לרגל יום העצמאות ה-77, דני רובס מספר לישראל היום על התקומה והנפילה של המוסד המפואר, שהצמיח כמה מהאמנים הגדולים ביותר והפך למקום מפלט של כוכבי ריאליטי

להקה צבאית . צילום: ארכיון צה''ל ומערכת הביטחן

המוזיקה הישראלית שזורה במלחמות ישראל מאז ומעולם. מצד אחד, היא מלווה את השכול והכאב שצרובים בכולנו ומנגד, היא משמחת ומעודדת חיילים וחיילות לפני ואחרי קרבות קשים בשטחי הכינוס ובבסיסים.

מי שהיו אמונים על שמירת המורל ועל החיבוק המוזיקלי בקרב לובשי ולובשות המדים היו חברי הלהקות הצבאיות, שפעלו באופן לא רשמי פעלו עוד לפני קום המדינה בישוב היהודי.

בשנות ה-60 וה-70, הפכו הלהקות למותג שסיפק כוכבים, הרבה לפני שמישהו העלה על דעתו שיהיו תכניות ריאליטי. כוחן של הלהקות הדלדל בד בבד עם עלייתן של תכניות המציאות והרשתות, שהפכו לכר הפורה שמצמיח כוכבים לרגע.

חלק מאותם כוכבים שצמחו בטלוויזיה וברשת המשיכו במסגרת הצבאית באותם הרכבים מוזיקלים מצומצמים, כשהם עולים על מדים וממשיכים למעשה את הקריירה שלהם עם המוזיקה, הקהל וכמובן - העוקבים ברשתות.

אחד האמנים שמכיר מקרוב את מוסד הלהקות הצבאיות הוא דני רובס, שאמנם לא שירת בעצמו בלהקה, אבל עם שחרורו משירות קרבי כקצין בתותחנים החל לעבוד איתן כמנהל מוזיקלי וכותב שירים. בהמשך, הפך רובס לאחד הבוחנים ללהקות וכיהן בתפקיד במשך למעלה מ-15 שנים. 

אלה כבר לא היו הלהקות המיתולוגיות שגדלנו עליהן.

"נכון. הלהקות של שנות ה-60 וה-70 היו היהלום שבכתר הישראלי ומשם יצאו כל הכוכבים הגדולים. אחר כך הזוהר שלהם קצת דעך, אבל עדיין היו הרבה צעירים שרצו לעסוק באמנות והגיעו להיבחן. בין היתר, הגיעו רמי קליינשטיין וריטה, דנה ברגר, חיה סמיר וכל כוכבי 'לא כולל שרות'. עבדתי עם כולם כמנהל מוזיקלי וכתבתי להם שירים שהתפרסמו, ביניהם מכתב קטן' ו'מחר הוא יחזור'.

"העולם הולך למקום של נרקיסיזם ממאיר". דני רובס, צילום: אריק סולטן

"כבר בשנות ה-80, השירים של הלהקות הצבאיות לא היו אותם להיטי רדיו גדולים. פעם, כל שיר שלהקה צבאית הוציאה היה להיט. זה התחיל להידרדר אחרי יום כיפור, אבל בעיקר אחרי המהפך של בגין. היתה תחושה שהלהקות הצבאיות הן האליטה של החבר'ה המפונפנים האשכנזים, שמכתיבים את הטון המוזיקלי. אז התחיל המהפך והמרד של המוזיקה המזרחית שהרימה ראש והכל השתנה, גם בלהקות הצבאיות. היום זה כמובן שולט באופן מוחלט, ישנם שירי פופ ומוזיקה מזרחית גם בצוותי ההווי בצבא".

ספר על העבודה שלך כבוחן.

"כמה שנים אחרי שעבדתי כמנהל מוזיקלי עם הלהקות, התחלתי לבחון ובחנתי לאורך כל שנות ה90 עד תחילת שנות ה-2000. עוד לא היו תכניות ריאליטי בטלוויזיה ולמבחנים הגיעו בעיקר חבר'ה מוזיקליים שחשבו שלהקה צבאית זה המסלול לקריירה מוזיקלית. צריך להבהיר שזה שירות נורא קשה, מי שחושב שזה זוהר אף פעם לא היה שם, גם בלהקות של פעם.

"שירות בלהקה בעבר כלל פופולריות ולהיטי רדיו, אבל הם נעלמו ונשארה רק העבודה הקשה - נסיעות ממקום למקום, הופעות בפני אנשים שלא מתעניינים, ביצועים לשירים שאתה לא תמיד אוהב ותחושה כללית של פיון על איזה לוח. להקה צבאית זה אוקסימורון באופן יסודי כי צבא ואמנות לא אמורים להיות יחד. רק בישראל המטורללת קורים דברים כאלה. אצלנו כשהתותחים רועמים, המוזות לא שותקות אלא בוכות יותר שירים".

בשנים האחרונות אין להקות. יש צוותי הווי קטנים והיום יש גם נציגים בולטים שיצאו מתכניות ריאליטי או מהרשת ומיד משתלבים באותם צוותים.

"נכון. בסוף שנות ה-80 רפול פירק את הלהקות לצוותים קטנים שמסתובבים עד היום, עם פחות נגנים ופחות הרכבים גדולים. עולם האמנות בארץ, בהתאם לזה שהמדינה משנה את פניה, משתנה גם הוא. לטעמי האישי, חלק גדול  מהדברים שנעשים היום אינם נופלים להגדרה של אמנות או מוזיקה. הכל סובב סביב כמה לייקים יתקבלו, כמה עוקבים יתווספו וכמה השמעות יהיו בסטרימינג.

העולם כולו הולך לכיוון של נרקיסיזם קצת ממאיר, בכל התחומים, ובמוזיקה זה מתבטא בעיקר בזה שהיא הופכת ל'תסתכלו עלי, לא משנה מה אני שר אלא כמה אני צבעוני, שופוני. תראו אותי, אני כוכבת אינסטגרם וכולם יודעים שבצבא אני אשיר למרות שאני לא זמרת מי יודע מה'.

זה קצת מצחיק אותי ממרומי גילי, אני מסתכל על זה עם רחמים. זה לא אמיתי, זה לא עמוק ולא משהו שנשאר וישאיר רושם. אתה לא מגלף בעץ אלא שורט אותו וקצת חבל על זה, אבל חשוב להבהיר שזה לא נכון לגבי כולם. כמובן שיש בכל מקום אנשים שחוצבים את דרכם ועושים עבודה קשה ויסודית, אבל בתוך הצבא והלהקות זה הולך ומתדלדל".

ברוח הנוסטלגיה ששורה עלינו לאחרונה - אתה מאמין שמוסד הלהקות הצבאיות יוכל לעשות קאמבק?

"לא הכל צריך לחזור. הצבא שינה את האופי שלו ואת ההתייחסות של האנשים שמשרתים בו לאמנות ולבידור. ישנן משימות אחרות ותחושת האנשים כלפי הצבא היא ממקום פחות הירואי ויותר פרקטי - צבא שצריך לשמור ולהציל אותנו, לא לשיר לנו.

ככל שהעולם מתפתח ולאנשים יש אפשרות לבטא את עצמם ברשתות, הם לא צריכים לשיר בצבא. פעם בשביל לראות את ששי קשת היית צריך להיות חייל והוא היה מגיע לבסיס שלך עם להקת הנח"ל, כך לגבי גידי גוב או טוביה צפיר. היום אתה פותח את האינסטגרם שלך".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר