על הנייר, הופעה של רוני דואני בבארבי בשנת 2025 היא קוריוז, אפילו אנומליה. מה בין מועדון הופעות מחוספס, מעין מכה תרבותי תל-אביבי שכולו מסורת ואתוס רוקנ'רוליים, לבין פופ מהונדס וסטרילי של מי שכבר מזמן עזבה את התחום ופיתחה קריירה מרשימה בעולם הכושר?
אם לוקחים בחשבון גם את העובדה שדואני כבר נושקת ל-40, לא גיל שמסתנכרן עם ז'אנר שכולו קידוש נעורים חסר עכבות, אז בכלל לא ברור איך הופעה שלה היום, במקום בו היא, הקהל הישראלי וסצנת הפופ המקומית נמצאים בו, יכולה להוליד ערב מוצלח. ועדיין אמש (שלישי) על בימת אותו מועדון בארבי מיתולוגי (שגם אם שינה לוקיישן יחסית לאחרונה, הרוח שבו היא אותה הרוח), זה עבד. אפילו עבד מצוין.
"למה הכל חייב להיות עמוק?", שואלת בתחילת ההופעה דואני, שקיבלה את השם סופרסטאר כמעט במקרה, פשוט כי פרצה עם שיר בשם זה ומאז הולחם שמו בשמה הפרטי, במסגרת "נסיכת פופ" שפותח את הערב. לא מדובר בבחירת שיר מקרית: כשאת פותחת את ערב הקאמבק שלך לבמות בשורות כמו "מה רע בלעשות שמח? כמה נחכה וזה בורח?" או "אולי אתה שכחת איך לשמוח, להיות צעיר, את הצרות לשכוח ולא צריך לגדול מהר בכוח, אני רוצה לחיות ולא לשכוח" מדובר בלא פחות מהצהרת כוונות.
כן, רוני סופרסטאר יודעת שהיא לא תהפוך עכשיו לטיילור סוויפט או אריאנה גרנדה. וגם אין לה ספק שבגיל 39 היא לא תתחיל להוביל פתאום את עולם הפופ הישראלי, שגדל בעשור האחרון, התפתח והפך ליצרן להיטים גדול ולגיטימי. אבל באותה נשימה היא גם יודעת שזה ממש בסדר לתת דרור לאספירציות הבימתיות שלך, לסגור מעגל עם מי שהיית בגיל 18, ועל הדרך גם לעשות פאן לקהל שבא לרקוד אותך. זה שבא לראות אותך מופיעה ובעצמו סוגר מעגל עם מי שהיה, בזמנים פשוטים יותר – אישית ולאומית.
"אני מגשימה לערב אחד את אחד החלומות הגדולים שהיו לי", מספרת דואני על החלום רב השנים שלה להופיע במקום, באחד מרגעים רבים בהופעה אותם היא מקדישה לשיחות עם הקהל. הוא, מצידו, שר את כל המילים, צועק בפזמונים ולחלוטין מעניק את התחושה שמדובר במסיבה גדולה ב-2004. בין "עולם דיגיטלי" מאותן שנים לבין "בא לי זריז" שהפך לא מזמן ללהיט טיק-טוק; בטווח שבין "אביר על סוס לבן" החדש לבין "לא עוצרת" מלפני שני עשורים, היא מדברת על הדרך הארוכה שעשתה מאז פרצה ככוכבת פופ בשנים בהן עוד היה מדובר בארץ במילה גסה, משתפת חוויות מ"תפוס ת'פסטיגל", מקדישה ביצוע שקט שלה ל"יום מעונן" של היי-פייב לאמיר פרישר גוטמן המנוח.
View this post on Instagram
בין לבין היא גם סוגרת חשבון עם התקשורת ועם מי שמבחינתה מנע את המשך הקריירה המוזיקלית שלה. עד עכשיו כלומר. "אחרי שהוצאתי שירים שהוצאו להורג בישיבות פלייליסט שבועיות, הכרזתי שאני מסיימת עם מוזיקה", היא מספרת. "אפילו עשיתי כתבה ענקית בעיתון. אבל אחרי תקופה של שנים הבנתי שלא אכפת לי. אני צריכה מוזיקה, אני צריכה לשיר".
הערב מעלה הילוך כשבאמצע "סוד", במקור של הזמר אדם ז"ל, לבמה מגיחה האורחת נונו, נציגה בולטת של הז'אנר היום ומוזיקאית שעבדה עם דואני בעבר. נונו יודעת היטב את העבודה: "ליבינג דה דרים" ו-"Cute Boy" שלה מתקבלים בשאגות ענק, ובשלב הזה הערב הופך רשמית לחגיגה פרועה, מטופשת בקצוות אבל שמחה במהותה - ממש כפי שהופעת פופ אמורה להיות. רוני ממשיכה משם לרצף להיטים שמכיל את "תזיז את הישבן", "אדוני" ו-"סוכריה", בטרם היא חותמת את הערב עם "סופרסטאר", השיר המזוהה ביותר עמה. זה שכאמור הקנה לה ממש מבלי להתכוון את שם הבמה.
נכון, קל מאוד, אפילו מפתה, לגשת להופעה של רוני סופרסטאר ב-2025 בעטים שלופים ובמינוני ציניות גבוהים. וכן, הפער בין האסתטיקה העכשווית של שיריה של הקולגה נונו לבין הבחירה של דואני וצוות הנגנים הנלהב שלה לעטוף את השירים בעיבודי רוק מעט מיושנים דווקא, ניכר. אבל זה גם הזמן להזכיר שוב שרוני סופרסטאר הייתה כוכבת פופ בישראל בשנים שבהן הז'אנר נחשב מוקצה ממש. תת-סוגה שיש לבוז לה, ולא סממן של אומה בריאה, שפויה אפילו, שיכולה להתנער רגע מהפאתוס, הדרמה והרצינות, ולאפשר לעצמה לרקוד ללא תחושת אשמה.
מבחינה זו דואני נחשבת מחלוצות הז'אנר, ולמען האמת יש לה בפנתיאון הרדיו הישראלי יותר להיטים שעמדו במבחן הזמן ומושמעים בו עדיין מאשר זמרות או זמרים אחרים מז'אנרים שזכו לחסד רב יותר.
לצד אלה, הקונטקסט הוא תמיד מלך, ואסור לשכוח שבמקום ובזמן שבו אנחנו נמצאים, כל שבירת שגרה, בטח אם מדובר בערב שהוא שילוב בין הופעה למסיבה, היא דבר מבורך ולא מובן מאליו. לערב אחד, בתקופה כואבת, מדכדכת וחשוכה, רוני דואני הגשימה לעצמה וללא מעט מהקהל שבא לראות אותה חלום, וצבעה את חלל הבארבי בוורוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו