"לקח לי המון שנים לבוא ולהגיד 'אני ראפר'"

תחושת פספוס מהולה בחוסר מזל ריחפה מעל הקריירה של אחד הראפרים הטובים במדינה, איתי פלד, הידוע בכינויו פלד. בזמן שחבריו טונה ורביד פלוטניק פרצו את מחסום השוליים והסתערו על המיינסטרים, מי שסייע להם, עודד ודחף - נותר מאחור, בגיל 39, עם חלום שהולך ונגוז.

רגע לפני שהגיע לסף ייאוש הוא שחרר את "עזבת ת'בית" הכואב, שנכנס בטבעיות לפלייליסט של גלגלצ וכבש את הפסגה במצעד השבועי.

לא ממש היה לו זמן ליהנות מההישג. כעבור יומיים הגיעה השבת השחורה והפריצה של פלד קיבלה ברקס. "זה היה מרגש ואמרנו 'בואו נחגוג', יצאנו בערב כל הלהקה והחברים - ואז הגיע סוף שבוע פחד", הוא מספר בראיון למוסף "שישבת".

הפאוזה לא נמשכה, לשמחתו, יותר מדי זמן. לאחרונה הוא שוב כבש את הרדיו, הפעם עם "בליבי כואב", מתוך אלבומו החדש "כאב ודמעות", שנוצר בהשראת זמרי הדיכאון הים־תיכוניים שליוו את ילדותו במושבה מנחמיה, שגם משתתפים ומסומפלים בו.

"כשהכל נעצר לי זה היה באסה, בקטע של איזה מנחוס אני, אבל אני לא באמת מסוגל להגיד שזו באסה, מול כל מה שקרה פה", הוא אומר.

"לפחות הגשמתי משהו מול עצמי. אם המלחמה היתה מתחילה שבוע לפני, אז אפילו את השבוע הזה במקום הראשון לא היה לי. אז עכשיו אני יודע שאני יכול להגיע עם שיר למקום הראשון, וגם יכול לשמור על זה כל עוד לא קורה פה משהו, רק שתמיד קורה פה משהו".

"לא מתנצל על מי שאני"

בראיון הוא מספר בין השאר גם על הקושי של ראפרים לקבל הכרה כמוזיקאים, ומדגיש: "אם יש משהו שאני יודע זה שאני לא מתנצל על כך שאני ראפר.

"לקח לי המון שנים לבוא ולהגיד 'אני ראפר', בלי לייפות את זה ב'אני מוזיקאי', 'אני זמר'. זה כמו שאריק איינשטיין יתנצל על כך שהוא היה מקשיב לביטלס".

את התסכול מההתעלמות הארוכה ממנו הוא לא מכחיש: "כשאתה עובד הרבה שנים, אתה גם עוזר ונותן להרבה אנשים, ואתה מצפה ש'וואלה, לפחות תנו לי כבוד, איזשהו יחס'. כיום אני יודע שאני יכול להוציא משהו ואף אחד לא יתייחס אליו. האחריות היא רק עלי, ואני צריך להיות יותר מעניין ולהשתפר".

הראיון המלא יתפרסם מחר במוסף "שישבת" ובאתר "ישראל היום"