כל כך היה שווה לחכות: זה אחד האלבומים הטובים ביותר של עברי לידר

זה לא קל להוציא אלבום פופ בישראל של סוף 2024. אחרי עשור שבו השלוחה המקומית של הז'אנר הסתנכרנה עם מקבילותיה הבינלאומיות - הגיע 7 באוקטובר, ובין זוועותיו לאדוותיו הביא למצב של חיפוש עצמי בקרב מוביליה. אבל עם כל הכבוד לכוכבי הפופ הצעירים, הפופ של עברי לידר תמיד נשא מסר, או לפחות ניסה להביא עימו אחד, ולא רק הוק ופזמון.

ובמקרה שלאלבומו החדש(והראשון זה שמונה שנים) "חלק לא נפרד מאחרים", המדיום עצמו, כלומר הקונספט, הוא המסר. כי לידר - אמן ותיק שעם השנים ועם התפתחות הקריירה התאים את עצמו לשינויים ולתמורות במוזיקה הישראלית, מבלי לאבד את מה שהפך אותו מלכתחילה למוזיקאי מוערך - משלב בתקליט החדש שלו בין הישן לחדש, בין הגבוה לנמוך. ואת כולו הוא מכוון כך שיישמע, ובכן, כמו עברי לידר. בקטע טוב.

הוא עושה זאת באמצעות שיתופי פעולה, שרובם מוצלחים. למשל, שיר הנושא שבו מתארח אביתר בנאי הוא בלדה לידרית קלאסית, שקטה ומהורהרת, שתשביע את רעבם של המעריצים הוותיקים לחומרים שקצת דומים יותר לפעם. כמוהו גם השיר "אביב", שמוקדש לאביב ברעם ז"ל, מנהל הבמה שלו בעשור האחרון, שנפל בקרב כשהגן על כפר עזה. החיבור הדיסקואי שלו עם אודיה "רוקדת מול כולם" ודואט הסול־פופ "מה יש בחיים" עם אבי אבורומי משחקים במגרשים של הפופ העדכני יותר, במונחי הפקה ואפילו מילים. גם "השותף שלי לחדר" עם שחר טבוך ישתלב באופן טבעי בפלייליסט של מאזינים צעירים יותר.

דווקא "מה זה פייסבוק אבא?" ושיתוף הפעולה עם טונה ב"ילדים של עשירים" מרגישים כמו ניסיונות לשתף פעולה עם התקופה, ובה־בעת לבקר אותה. כשעברי פחות מבקר את חולי החברה העכשווית, ופונה למקומות של רגש ונגיעה בעצבים חשופים, זה בהחלט מוציא ממנו את המיטב - וזה ניכר במיוחד ב"50", השת"פ היפה והמודע לעצמו עם ארקדי דוכין; ב"דטרויט" העדין והיפה עוד יותר עם מיכה שטרית; וב"בכיתי", שבו עברי לא חובר לאיש, אבל מתחבר לעצמו.

אפשר היה להשמיט כאן שניים או שלושה שירים, אבל כיצירה - מדובר באחד האלבומים הטובים של הזמר.