"קיבלתי את החיים מחדש": המוזיקאי שנאבק במחלת ריאות חוזר להופיע

הרגע שבו אביב מארק יעלה ביום שישי הקרוב, 13 בחודש, על במת מועדון הגריי בתל אביב, מלווה בחבריו להרכב הפילהרמונית -יהלי סובול, דניאל זייבלט וברק שליט, יהיה תמונת ניצחון, לא פחות.

ניצחון רוח האדם, ניצחון שאיפתו של הגוף להחלים בכל מחיר וניצחונה של חברות ארוכת שנים. כי מארק, 61, מוזיקאי ותיק, איש סאונד המזוהה עם הרוק הישראלי, חבר להקת הסאבוויי סאקרס ואדם שהוביל את ההרכבים "המוות" ו"הנצח", רקד עד לאחרונה ריקוד צמוד למדי (יש מי שחשבו - אפילו צמוד מדי) עם אותם מוות ונצח.

עד לפני חודשים ספורים המחשבה שיופיע בפני קהל, כשלצידו החברים מאור כהן, רם אוריון, אור אדרי ויובל מנדלסון, נשמעה מופרכת לחלוטין. אם עבור הישראלי המצוי ארבע השנים האחרונות היו סיוט מתמשך שהתגלגל בין מגפה, אי־שקט חברתי ופוליטי ומלחמה, עבור מארק אלה היו רק רקע, נוף של אקטואליה, למאבקו האישי במחלת הריאות שממנה הוא סובל זה שנים, ואשר ב־2019 אתגרה אותו כפי שלא עשתה זאת אי־פעם קודם לכן.

"מ־2019 עד השנה הנוכחית הייתי מאושפז לסירוגין במצבים קשים", הוא מספר היום ונשמע מאושש, אחרי שנות מאבק קשוחות. "כבר הייתי במצב שבו לא יכולתי אפילו לצאת מהבית עם הכלבה שלי, קימי. בוקר אחד הדוג ווקרית של קימי מצאה אותי מחוסר הכרה. איכשהו הצלחתי למלמל 'תתקשרי ליהלי', שהיה לא בעיר ובמקומו הגיע מאור. הם הזמינו לי אמבולנס, שלקח אותי לביה"ח איכילוב, ושם הייתי מורדם ומונשם במשך כמה ימים".

הסיבוב הנוכחי של מאבקו של המוזיקאי עם מחלת החסימה הריאתית COPD הביא אותו לחודשים ארוכים של אשפוז במצבי תודעה מטושטשים והזייתיים ולאובדן ימים, שעות ושפיות. "כשאתה מורדם ומונשם אתה לא פה, אתה לא איתנו. אחרי זה לוקח לך הרבה זמן להבין מה קורה", הוא מספר, "היה בי גם תסכול עמוק על כך שלא יכולתי לדבר. אתה מפנטז על אוכל, שתייה, דברים בסיסיים. זה תהליך מאוד קשה".

אחרי תקופת המתנה ארוכה לתורם לצורך השתלת ריאות, מהניתוחים המסובכים והקשים שיכול אדם לעבור, עבר אביב את הניתוח. אלא שאז גופו דחה את השתלים, פיתח זיהום והביא אותו לאשפוז של חודשיים במחלקה לטיפול נמרץ. "לא מזמן הרופא שלי אמר לי שמנהל המחלה אמר לו עלי 'הבחור הזה לא יוצא מפה בחיים'". אבל בניגוד לכל הסיכויים, הוא החלים וכבר חזר לעבוד בסאונד.

בזכות האישה והחברים

הקאמבק שלו לבמה יתקיים בדיוק שנה מיום ההודעה על תרומת הריאות שקיבל, וכן ביום השנה ה־20 לאלבום של הרכב הפילהרמונית "מלמולים חסרי שליטה" - מעמד, שכאמור, גם חבריו לא חשבו שיגיעו אליו אי־פעם. "עברתי את כל התהליך הזה רק בזכות מוניק (בת זוגו, ע"פ) והחברים. יהלי סידר לו"ז שבועי של חברים, וכל אחד ידע באיזה יום הוא בא, מי בבוקר ומי אחר הצהריים. גם הרופא אמר שהוא לא ראה אף פעם חגורה כזו של תמיכה, של חברים שלא זזים ממך, שמתקשרים כל הזמן ושואלים לשלומך".

בתקופה הקשה שעברת היו רגעי ייאוש, שהתחלת לסכם בהם את חייך?

"האמת היא שלא. היו רגעים שלא ידעתי איך קוראים לי, אבל גם בהם הייתי רואה את מנהל המחלקה מחויך. הייתי מתלונן המון שכואב לי, כן, אבל אני בדרך כלל מאוד אופטימי. אף פעם לא היתה לי מחשבה על מוות".

אתה בעצם נס רפואי. אפשר להגיד שניצחת.

"כל מילת תיאור אחרת תוזיל את התחושה הזו. אני ממש מרגיש שקיבלתי את החיים מחדש".