![[object Object]](/wp-content/uploads/2024/05/15/06/whatsapp-israelhayom-m-150-.gif)
שבוע עמוס עובר על אבי אבורומי. בשבוע שעבר נאלץ לקטוע את הופעתו בבית שמש באמצע משום שחש ברע. את הראיון שלפניכם הוא מצליח להשחיל בין הכנות קדחתניות למופע החדש שלו, שאותו יעלה לראשונה הערב (חמישי) על במת האנגר 11 בתל אביב. לא שלחץ הוא דבר זר עבור הזמר זוכה פרס אקו"ם, שכשהוא לא מופיע הוא גם משחק ב"פאודה", ולאחרונה גם רוקד - במסגרת העונה של "רוקדים עם כוכבים" שהסתיימה אמש.
למעשה, ממש בעת כתיבת שורות אלה הוא מתכונן במרץ לריקוד משותף לו וליתר משתתפי העונה בגמר התוכנית, ששודר אתמול, וזו כנראה הפעם האחרונה שבה תחזו בו רוקד - לפחות במסגרת מקצועית. "זה קשה ברמות", הוא מספר על הרפתקאותיו בעולם הריקודים הסלוניים. "אנשים מסתכלים מהצד ואולי חושבים לעצמם שזו קייטנה, אבל זו לא קייטנה, זה יותר כמו האולימפיאדה. אנשים מתאמנים מהבוקר עד הלילה במשך שבועות ולפעמים אפילו מתאמנים לשני ריקודים בשבוע. זה שוחק פיזית אבל בעיקר מנטלית. אתה נשבר המון, וחשוב שיהיה מי שיחזיק אותך בתוכנית כזו. גם מחוץ לתוכנית - אם אין מי שיחזיק אותך, אתה לא תשרוד את זה בחיים".
היית חוזר על החוויה שוב?
"לא, כי קשה להכיל את כל הדבר הזה. להכיל אדם איתך, הצלחות וכישלונות. הרבה יותר כישלונות מהצלחות".
אתה לא רגיל לכישלונות.
"דווקא להפך, כל החיים שלי נכשלתי. חוויתי כמה הצלחות בחיים שגרמו לי להעריך את הכישלונות שלי. פשוט זה לקח מהזמן שלי עם החברים, העבודה, הזוגיות שהייתי בה. ההשתתפות בתוכנית הכריחה אותי לשים את החיים בצד. זה שאב אותי מהעולם שלי, של ההופעות, של המוזיקה. שמחתי שסיימתי כי חזרתי לעשות את מה שאני אוהב".
"לא היתה לי מוטיבציה"
ומה שאבורומי אוהב זה מפגש עם הקהל שלו. להופעה בהאנגר 11, שתכיל גם הפתעות ואורחים, הוא מגיע אחרי תקופה ארוכה שבה הופיע בעיקר מול חיילים ומפונים. השנה החולפת היתה משונה עבור מוזיקאים ואמנים, שלא תמיד הרגישו (וחלקם עדיין לא מרגישים) שזה נכון לעלות על במות ולשיר.
"בשנה הזו הופעתי בהלוויות, באזכרות, מול מפונים ובבסיסים צבאיים, חרשנו את הארץ", הוא מספר. "איפה שהיו צריכים אותנו התייצבנו. לקחתי משם רגעים חזקים מאוד. הופענו בפני מפונים מהדרום בקיבוץ ליד ירושלים. אחד הילדים שם ניגש אלי תוך כדי ההופעה ושאל אותי מאיפה הנעליים שלי. עניתי לו, וכששאלתי אותו איפה הנעליים שלו הוא אמר לי שהן נשארו בדרום, כי המשפחה שלו לא הספיקה לאסוף הרבה חפצים כשעזבה את הבית. מייד נתתי לו את הנעליים שלי, את ההופעה סיימתי יחף. זה לא עניין של חפצים ודברים פיזיים שאנשים איבדו. אנשים איבדו הרבה יותר מחפצים, הם איבדו את עצמם. מבחינת מוזיקה, לא התעסקתי יותר מדי בכתיבה, כי לא היתה לי מוטיבציה ליצור. זה די קשה כשכל יום שני בערך הוא יום עצוב".
יש דיסוננס משמעותי בין הלך הרוח במדינה לבין מה שקורה בהופעות חיות. קשה לעלות לבמה שמח.
"אני אף פעם לא מופיע שמח בשנה הזו. אני עולה להופיע ועושה כל מה שאני יכול כדי לשמח אנשים, אבל אני לא עולה לבמה בלב שלם. משהו בי כבוי. עד שאנשים לא יוכלו לישון בשקט לא אוכל להרגיש שלם עם עצמי. אם הייתי יכול להישאר בבית לא הייתי מופיע גם שנה שלמה, אבל זו הפרנסה שלי. אני מנסה לדאוג לעצמי ולקהל שלי".
"הכאב חודר לעצמות"
עד כמה המלחמה תמצא את דרכה לתכנים של האלבום הבא שלך?
"אני לא חושב שאצור אלבום שמתמקד במלחמה. אני חושב שאנחנו כואבים מספיק, ואני אדם שכשהכאב חודר לו לעצמות לא מצליח לשבת ולכתוב עליו, זה קורה רק בדיעבד. יכול להיות שאולי בעוד כמה שנים אספר על מה שחוויתי בשנה הזו, אבל כרגע במוזיקה שלי אני רוצה להתעסק במה שאני מרגיש לגבי החיים. אני רגיל לכתוב על אהבה. לכל דבר יש זמן ולדעתי הכל עדיין מאוד טרי. אני לא מאמין שיש סיבה לשבת ולכתוב שירים על המלחמה, לפחות עד שהחטופים שלנו יחזרו".
נולדת כמוסלמי ובצבא התגיירת. באיזה מקום המלחמה שמה אותך, בהתחשב ברקע המורכב שלך?
"באותו מקום כמוך. לגבי הרקע - עשיתי בחירה שהיתה לי טבעית, וזה שהרגשתי יהודי מלידה לא קשור לעובדה שישראלי הייתי תמיד, וזה יישאר ככה. לדעתי מדינת ישראל חייבת לשמור על האזרחים שלה, היא חייבת להחזיר אותם הביתה. זה כבר לא קשור לעניין של דת, זה עניין של הומניות".