עבור הרבה מילדי המהגרים של שנות החמישים והשישים, רוקנ׳רול היה כסא המפלט מישראל השנייה. אלביס היה המלך, הביטלס - נושאי הבשורה. לא משנה מאיזו עדה אתה, ברוקנ'רול היית שייך. שלומי שבת, הילד מיהוד שנולד היום לפני שבעים שנה, לימד את עצמו לנגן בגיטרה מהטלוויזיה, העדיף מוזיקה על פני בית הספר, אבל לא רצה שאחותו הקטנה, לאה, תלך בעקבותיו. לכן אסר עליה לנגן, לא שזה עזר.
נסים סרוסי, הכוכב הגדול של רמלה דאז, פרס את חסותו על הנער. סרוסי שר מונטה קארלו, הגיטריסט הצעיר ניגן ביטלס. בין לבין הוא עשה חתונות, בר מצוות וכל אירוע כדי להתפרנס, כדי להתמקצע. אבל ללהקה הצבאית הוא לא התקבל, כאילו שהיה לו סיכוי עם שם כמו שלומי, או שבת. זה נגמר כנהג אמבולנס, מלחמת יום הכיפורים, את השאר אתם יכולים להשלים לבד.
הגבר הצעיר ברח לחופי הזהב של סיני. פרוע שיער, עם פאות לחיים ארוכות הוא המציא את עצמו כהיפי, שר שירי אהבה ושלום. אך זכרונות האימה ליוו אותו לשם. אם הייתם מספרים להיפי הצעיר שבעוד כמה עשרות שנים הוא יהיה אחד הזמרים הפופולרים והאהובים ביותר במדינת ישראל עם שירים מסולסלים, סביר להניח שהוא היה מחייך בתימהון, יביט בכם בחוסר אמון מוחלט, והיה חוזר לשיר "דרכי קאנטרי, קחו אותי הביתה" .
אך כדי להגיע הביתה שבת היה צריך לברוח הכי רחוק שאפשר, לחיות את החלום באמריקה. שם גילה שבת שאי אפשר למכור רוקנ'רול לאמריקאים, אבל סלסולים זה סיפור אחר לחלוטין. רק שם גילה שמה שהיה לו כאן, היו המפתחות להצלחה שנשא עימו בכיסו.
לא שזה היה קל, כשחזר לישראל המשיך שלומי שבת להמציא את עצמו מחדש. ב86' יצא אלבום הבכורה שלו "מן החושך חזרתי", אבל אורות הבמה עוד לא האירו לו. לאלבום השני, מיכה שטרית כתב את המילים והאחות לאה הלחינה לשלומי את שיר ההתרוממות מהקרשים וההגשמה עצמית. "בגלל הרוח" הפך את המדינה, "מרגריטה" הרקיד אותה, ומילא ברוח את תלתלי האייטיז המוקפדים.
אלא שלהגיע לפסגה זה דבר אחד, ולהישאר שם זה כבר הרבה יותר קשה. הקול הייחודי של שבת רך ונוכח, עדין ומחוספס הטלטל בין האפשרויות. שירי ילדים, סלסה, סלסולים, סל עם סלים, מוזיקה קווקזית, צוענית, ספרדית - הכל היה אפשרי אבל לפעמים מרוב אפשרויות לא רואים שלכל אחד יש את האחת שלו.
המאה העשרים ואחת התחילה בדואט עם ליאור נרקיס, ואינספור זוגות שהתחתנו עם השניים ברקע. ההופעות בקיסריה, אלבומי הדואטים והאוסף המשולש שמו את כל הקריירה של שבת בפרספקטיבה חדשה. מצד אחד זמר בלדות עם קול מרגש ונוגע, מהצד השני להיטי ים וכיף כמו "בחוף של טראפטוני".
שבת הפך להיות פסקול החיים הטובים של מיליוני ישראלים חדשים. אבל רק כשהפך שבת למנטור האולטימטיבי של דה ווייס, זהותו התגבשה, התחזקה בדת ומכל קצותיה כדי להיות כוכב ישראלי ללא רבב. יהלום מלוטש שווה צלעות. בין רוקנ'רול לסלסה, מזרחית לבלדות נשמה, בשני העשורים הכוכבים הסתדרו היטב לאורך המדרגות שהוליכו את שבת לבמות הגדולות ביותר.
הדרך המפותלת לשם, אפשרה לשבת להיות הכוכב הכי נגיש לכל המשפחה, ולכל משפחה. עם עיניים מוארות וחיוך טוב, שבת מצא את שביל הזהב לחצות את הקהל הישראלי מקצה אל קצה מבלי למשוך אש. קשה להאמין שהיום שבת חוגג שבעים שנה, משהו בתום הדרך הגן עליו מפגעי הזמן. שכן גם בגיל שבעים שבת ממשיך לנצח, כאילו הופיע אמש אך היה כאן תמיד. לא בגלל הכוח, רק בגלל הרוח הנושבת בגבו, בתוכו, בדמו ונשמתו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו